ע"פ 4481/14

תקציר

ערכאת הערעור אישרה במידה רבה את החלטת בית משפט קמא בדבר מהימנות הראיות וקבילותה של הקלטה בתיק שעניינו עבירות מין, והדגישה את חוסר רצונו להתערב בממצאי בית המשפט הפרוצדורלי בדבר מהימנות ועובדות. סוגיה מרכזית בערעור הייתה קבילותה של שיחה מוקלטת בין המתלונן למערער, שנחשבה לראיה משנית. למרות טענות ההגנה כי ההקלטה אינה קבילה לפי כלל "הראיות הטובות ביותר", מצא בית המשפט כי ההתקדמות הטכנולוגית וההבנה הרחבה יותר של מהימנות הראיות אפשרו את קבלתה. נקבע כי אין לפסול העתקים דיגיטליים של הקלטות, שאין בהם ראיות לזיוף, רק בשל היעדר המקור. בית המשפט בחן תקדימים של המשפט המקובל מתחומי שיפוט אחרים שהראו מגמה של גמישות בדיני הראיות. יתר על כן, בית המשפט התייחס לתקני קבילות טכניים, והציע עדכון של דרישות מיושנות ודגש על אמינות התוכן וזיהוי הרמקולים על פני פונקציונליות הציוד. ניסיונה של ההגנה לקעקע את אמינותה של המתלוננת על בסיס חוסר עקביות נדחה; בית המשפט הכיר בעדותה של המתלוננת כעקבית ונתמכת בראיות אחרות, לרבות אישוש של חברתה ואמה של המתלוננת. הכחשתו של המערער את השיחה, תוך הטלת ספק במעורבותו על סמך דו"ח פורנזי לא ברור, נכשלה שכן בית המשפט שמר על זיהוי קולו. יתר על כן, הימנעותה של המשטרה מתפיסת מכשיר ההקלטה המקורי או מהתקשרות יעילה עם חברת הסלולר זכתה לביקורת כרשלנות חקירתית, אך לא פגעה בהגנתו של המערער. למרות מחדלים אלה, מצא בית המשפט כי די ראיות המבססות את אשמתו של המערער, ודחה את הטענות בדבר קשירת קשר של המתלוננת נגד המערער. פסק הדין זכה לגיבוי פה אחד של שופטים אחרים, שציינו אף הם את הצורך בשיפור הליכי החקירה והפיקוח. ערעורו של המערער נדחה בסופו של דבר, ואישר את ההרשעה על סמך הודאות מוקלטות ועדויות עקביות.