עב"ל 16002-11-18

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות תביעה להכרה בירידה בשמיעה ובטינטון כנפגעי עבודה כתוצאה מחשיפה לרעש. בית המשפט מצא כי המערערת עמדה בתנאי הסף להכרה בירידה בשמיעה, המחייבים חשיפה לרעש פוגעני בעבודה, ירידה של 20 דציבלים לפחות בכל אוזן, והגשת תביעה בתוך 12 חודשים מיום תיעוד הליקוי. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת לא הצליחה לבסס קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין לקות השמיעה ברמת הסתברות של למעלה מ-50%. באשר לתביעה בגין טינטון, ציין בית המשפט כי הדבר מחייב הוכחה נוספת על פי החוק, לרבות ירידה ביכולת השמיעה בתדרים גבוהים ותיעוד המצב לפני הפסקת החשיפה בעבודה לרעש מזיק. מאחר שתביעת ליקוי השמיעה של המערער נדחתה, נדחתה גם טענת הטינטון. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם את הוצאות המשפט של המכון.