בג"צ 1892/14

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה הקוראת תיגר על חוקתיותם של אזורי מחיה של עצורים ואסירים בישראל. פסק הדין, שניתן בשנת 2017, קבע כי ההסדרים הקיימים אינם מספקים והורה לממשלה להגדיל את שטח המחיה המינימלי לאסירים ולעצורים. בית המשפט קבע תכנית יישום דו-שלבית: השלב הראשון דרש מינימום של 3 מ"ר שטח מחיה לכל אסיר או עצור בתוך 9 חודשים, והשלב השני דרש מינימום של 4.5 מ"ר, כולל שטחי שירותים ומקלחת, או 4 מ"ר לא כולל אותם, בתוך 18 חודשים. עוד הודגש בפסק הדין כי שלבים אלה אינם תלויים בהתקיימותם של תנאים מוקדמים נוספים על ידי המשיבים. באופן חריג, הסכים בית המשפט לעכב את ביצוע השלבים בשנת 2018, בהתחשב בקשיים המעשיים ובנסיבות המיוחדות שהציגה המדינה. השלב הראשון נדחה ל-30 באפריל 2019 והשני ל-2 במאי 2020. בעקבות פניות המשיבים, בשל נסיבות חריגות, קיבל בית המשפט דחייה נוספת של הפעימה השנייה עד ליום 31.12.2020. כמו כן נדרשו המשיבים למסור עדכונים שוטפים על התקדמותם. משיבי הממשלה ביקשו דחייה נוספת עד ליום 31.12.2023, לה התנגדו העותרים. לאחר ששקל את הטענות, החליט בית המשפט לדחות את בקשתו של האסיר ניסים ברנס, שתאו כבר עמד בקריטריונים שהותוו בפסק הדין משנת 2017. בנוסף, בית המשפט נתן ארכה סופית עד ליום 31.12.2022, תוך הדגשה כי מדובר באיחור של כארבע שנים מהמועד המקורי. המשיבים הוזהרו כי אם לא יעמדו בלוח זמנים זה, עליהם להכין דרכים חלופיות להשגת יעד השלב השני. העותרים שמרו לעצמם את הזכות לנקוט בהליכים משפטיים נוספים אם המועד האחרון יוחמץ. בית המשפט אף הורה למשיבים לעדכן מדי ארבעה חודשים על התקדמותם לקראת ציות. החלטה זו ניתנה ביום 14.2.2021.