ע"א 349/89

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של מאבק משפטי מורכב בין בני זוג גרושים. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה הבעלות על דירת המגורים של בני הזוג לשעבר, כאשר המערערת טענה כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין והמשיבה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב בקובעו כי לבית המשפט סמכות לדון בתביעה וכי יש לחלק את הדירה שווה בשווה בין בני הזוג לשעבר. ההיסטוריה של התיק מתחילה בהליכי מזונות וגירושין בבית הדין הרבני. המשיב תבע מזונות, ואילו המערער ביקש שלום בית או לחילופין הכריז על המשיב כמורד. החלטתו הראשונה של בית הדין הרבני דחתה את תביעת המשיבה למזונות והכריזה עליה כמורדת, אך לא התייחסה לסוגיית הבעלות בדירה. רק בהחלטה שנייה, לאחר הליך שיזם המערער, קבע בית הדין הרבני כי הדירה שייכת לו בלבד, שכן היא רשומה על שמו. המערער טען כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות משום שהחלטתו הראשונה של בית הדין הרבני כבר הסדירה את העניין, אך השופט דחה טענה זו. הבעלות בדירה לא הוכרעה במפורש בפסק הדין הראשון, וההליך השני נפתח לאחר שהמשיבה הגישה את תביעתה לבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, המערער מעולם לא טען במפורש לבעלות בלעדית על הדירה בתביעתו לבית הדין הרבני. לגופו של עניין, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הכיר בכך שהצדדים חלקו את הדירה ותרמו לקן המשפחתי במהלך נישואיהם. לפיכך, פסק השופט לטובת המשיב וחילק את הדירה שווה בשווה בין השניים. עוד ציינה השופטת כי המערערת לא הציגה כל טיעון לגופו של פסק דין זה. משכך, נדחה הערעור על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ₪.