ת"א 1006-01-11

תקציר

להלן תמצית פסק הדין: בית המשפט מצא כי הנהג, חן, לא היה מורשה לנהוג ברכבו של התובע בעת התאונה, ולכן פוליסת הביטוח של התובע לא כיסתה את הנזקים. בפוליסה צוין כי רק התובע עצמו, או נהג מעל גיל 30 בעל ותק של למעלה משנה, יוכל לנהוג ברכב המבוטח. חן לא היה אף אחד מהם. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא נתן לחן רשות לנהוג ברכב. לפיכך, המבטחת לא הייתה חייבת בתשלום בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. זאת ועוד, בית המשפט טען כי טענת התובעת כי הסיכון הוחמר, אינה נופלת בגדרו של חוק חוזה הביטוח. החוק חל על מקרים בהם חל שינוי בעניין מהותי, המוביל לסיכון מוגבר למבטח, בעקבות כריתת חוזה הביטוח. בית המשפט קבע כי זהות הנהגים המורשים אינה עניין מהותי כהגדרתו בחוק. מכאן, שהמבטחת לא חויבה לשלם לתובע תגמולים כלשהם, ולו בסכום מופחת. עם זאת, בית המשפט דן בתחולתו האפשרית של החוק על מקרה זה. נמצא כי התובע לא הוכיח כי יכול היה לקבל כיסוי ביטוחי לנהיגת חן מהמבטחת הנתבעת, ואף לא הוכיח כי כל מבטח סביר אחר היה מספק כיסוי כזה. לכן, גם אם בית המשפט טעה לגבי היקף החוק, הנתבע היה פטור מכל אחריות תשלום במקרה ספציפי זה. לבסוף, בהתייחסו לשאלת הנזק, קבע בית המשפט כי התובעת הוכיחה נזקים מיוחדים בסך 55,000 ₪ בלבד. סכום זה היה מופחת עוד יותר, על פי חוק חוזה הביטוח, אילו מצא בית המשפט חבות כלשהי מצד הנתבע. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.