ת"א 1200/06

תקציר

התיק נסוב סביב תביעת המבקש נגד הבנק בגין אי גילוי שיעור העמלה ושיעור הביטחונות שלו על מכירת מוצר פיקדון מובנה. המבקש טען כי יש לראות בפיקדון המובנה שני מוצרים נפרדים - איגרת חוב בריבית קבועה וחוזה אופציה או חוזה עתידי - ולכן הבנק היה מחויב לחשוף את ביטחונו. עם זאת, הבנק טען כי הפיקדון המובנה הוא מוצר אחד ולא שילוב של מוצרים שונים, ולכן אין לו חובות גילוי לגבי שולי הרווח שלו. בית המשפט הסכים עם הגדרת הבנק את הפיקדון המובנה כמוצר ייחודי ומקיף ולא כשילוב של השקעות נפרדות. הודגש כי המחוקק כבר העניק הגנות ללקוחות העוסקים בעסקאות מסוכנות באמצעות חוק הייעוץ, אשר חל במפורש על מוצרים מובנים. יתר על כן, בית המשפט פירש את כללי הגילוי הרלוונטיים, קרי כלל 23, ככאלה שאינם חלים על מוצרים מובנים. הכלל המדובר חייב את הבנקים לגלות פרטים על עסקאות עתידיות, אך בית המשפט קבע כי יש לפרש את המונח "עסקאות עתידיות" באופן צר, כך שיחול רק על עסקאות עתידיות פשוטות ולא על מוצרים מורכבים כמו פיקדונות מובנים. כוונת המחוקק, כפי שמעידה ההיסטוריה החקיקתית, תמכה בפרשנות זו. בנוסף, הקשיים המעשיים בהחלת כלל 23 על מוצרים מובנים, כגון קביעת פרטי הגילוי והעיתוי המתאימים, הצדיקו עוד יותר את החלטת בית המשפט שלא להרחיב את הכלל גם על מוצרים אלה. שולי הרווח של הבנק נבדלו גם מעמלות, שבדרך כלל נחשפות, שכן הביטחונות היו תלויים במיומנות ובאסטרטגיות ניהול הסיכונים של הבנק. טענותיו הנוספות של המבקש, כגון הטעיה, בורות והפרת הסכם, נדחו אף הן על ידי בית המשפט. בסופו של דבר, הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורך דין.