ת"א 40931-12-10

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הבקשות הנוגעות להתיישנות ומצא כי תביעת העיזבון פקעה. על פי חומר הראיות, נזקו של התובע התגלה לא יאוחר מיום 30.9.99, ואין הצדקה לשיהוי בהגשת התביעה לפי כלל הגילוי המאוחר. לפיכך, תביעת העיזבון, שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוח, מוגבלת בזמן. גם תביעת המוטבים נדחית, שכן אף אחד מהתובעים אינו מייחס את עצם תחילת מחלתו של המנוח למי מהנתבעים, ולכן אין קשר סיבתי. טענת המוטבים כי האיחור באבחון קיצר את תוחלת החיים של המנוח והגדיל את נזקו אינה סבירה. עזרתם למנוחה נבעה ממחלתה ומאהבתם אליה, והייתה ניתנת ללא קשר לרשלנות לכאורה. עם זאת, תביעת התלוי, שהוגשה יומיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, תעמוד בעינה. למרות שהוגשה באיחור ניכר, בית המשפט מקבל את ההסבר שניתן בכתב התביעה ואינו מוצא כל הצדקה לדחייתה.