ע"א 111/83

תקציר

התיק שבפני בית המשפט העליון הוא ערעור על ההחלטה לחייב מס ערך מוסף (מע"מ) על מכירת 11 חלקות בתל השומר. המערערת, אלמור ניהול, שימשה כנאמנה עבור 11 בעלי קרקעות יהודים איראנים בעת מכירת אדמתם בשנת 1980. המשיב, מנהל מע"מ, חייב את בעלי הקרקע במע"מ, אותו שילמה המערערת בשמם. סלע המחלוקת העיקרי הוא האם המכירה מהווה "עסקה" כהגדרתה בחוק מע"מ, כלומר חיוב המע"מ בצדק. אם המכירה נחשבת כעסקה שנעשתה במהלך עסק, היא תהיה חייבת במע"מ. הגדרת "עסק" היא גורם מפתח בקביעה זו ועל בית המשפט להחליט האם משמעותה בחוק מע"מ חופפת למשמעותה בפקודת מס הכנסה או שמא היא רחבה יותר בהיקפה. השופטים מסכימים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה המכירה הייתה חלק מעסק נדל"ני ולכן יש לחייבה במע"מ. מסקנתם היא כי המונח "עסק" בחוק מע"מ חופף למשמעותו בפקודת מס הכנסה וכי המכירה אכן הייתה עסקה שנעשתה במהלך העסקים, בהיותה חלק בלתי נפרד מעסק סחר מקרקעין מסודר ושיטתי, המיוחס לבעלי הקרקע. השופטים מדגישים כי המבחנים לקביעת מהותה של עסקה אינם מוחלטים ויש ליישמם תוך בחינת התמונה כולה. במקרה זה, הנסיבות הכוללות, לרבות פעילות בעלי הקרקע בישראל, מצביעות על עסקה עסקית. אשר על כן, הערעור נדחה והמערערת נדרשת לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיב.