עמ"נ 15095-10-16

תקציר

הערעור נעתר באופן חלקי לבקשת המערער. טענת המערערת כי הסכם הפשרה שנחתם עם העירייה פוטר אותה מתשלום ארנונה על שני נכסים (א' ו-ב') נדחית. ההסכם רק מכיר בכך שהנכסים אינם ראויים לשימוש, ואינו סותר את הוראות סעיף 330 לפקודת העיריות, העוסק בארנונה על מבנים שניזוקו או שלא נעשה בהם שימוש. תיקון 131 לפקודה זו חל אף הוא ואינו סותר את המטרה של עידוד בעלי נכסים לשפץ נכסים שאינם ראויים למגורים, גם אם עלות השיפוץ גבוהה והנכסים מיועדים לשימור קפדני. לפיכך, המערערת אינה פטורה מתשלום מס על נכסים אלה. עם זאת, בית המשפט מקבל חלקית את עמדת המערערת באשר לסיווג הנכסים לצורכי מס. בית המשפט מפרש את המונח "שימוש אחרון" בסעיף 330(2) לפקודת העיריות כשימוש אחרון התואם את דיני התכנון הקיימים. מאחר שהשימוש האחרון בנכסים בפועל קדם לחוקי התכנון שהיו בתוקף בעת המיסוי, יש לסווג את הנכסים לפי השימוש הזול ביותר המותר על פי חוק. העירייה מונחית להוציא הודעת ארנונה חדשה בהתאם להחלטה זו. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.