ע"א 4114/96

תקציר

בינואר 1980 היה המערער מעורב בתאונת דרכים ולאחר מכן אובחן כחולה בטרשת נפוצה, אותה ייחס לתאונה. בתחילה לא נמצאו ממצאים, ורק באוגוסט 1988 אובחן המצב. בחודש מאי 1993 הגישה המערערת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; עם זאת, בית משפט קמא דחה אותה מחמת התיישנות. לדברי בית המשפט, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, החל מכוח חוק הפיצויים, קבע התיישנות של עשר שנים ממועד אירוע הנזק, והפך את התביעה למיושנת עד שנת 1990. בערעור בחן בית המשפט העליון את היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בעוד ששניהם מתייחסים לגילויים מאוחרים המשפיעים על תקופות התיישנות, סעיף 8 נוח יותר לתובעים, בהיעדר מגבלת זמן עליונה להגשה. התחולה הכפולה של שני הסעיפים נשמרה, תוך הדגשת השפעתם המצטברת. ההתמקדות הייתה במודעות לעובדות המקימות עילת תביעה, ובפרט לקשר הסיבתי בין הנזק לבין התאונה, שעמד במרכז תביעת המערער. בית המשפט העליון מתח ביקורת על עמדתו של בית משפט קמא לפיה על המערער להגיש תביעה גם ללא תשתית עובדתית מוצקה, העלולה להוביל לטענות סרק. התיק הוחזר לבית משפט קמא לדיון מלא כדי לקבוע מתי גילה המערער את הבסיס הרפואי-מדעי הדרוש הקושר בין מחלתו לבין התאונה. בית המשפט העליון פסק למערער שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪, דבר המצביע על הצורך להציג ראיות ולא להסתמך רק על פיטורים פרוצדורליים.