ע"פ 290/88

תקציר

המערער ושותפו לוטפי חיג'אזי קשרו קשר לשדוד חייל מנשקו באמצעות פיתויו וחטיפתו. תוכניתם הייתה שהמערער יכה את החייל בגרזן בעת שלוטפי נסע, ולאחר מכן ישליך את גופתו. בניסיון הרביעי הם חטפו את החייל חנוך (פיטר) דנמן והסיעו אותו למקום מבודד. בשלב זה סירב המערער לממש את התוכנית ונמלט מהמקום. לוטפי המשיך לרצוח את דנמן ולשדוד אותו. בית משפט קמא הרשיע את המערער בקשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם רצח והריגה, תוך זיכויו מאשמת רצח ושוד. בית המשפט גזר עליו 15 שנות מאסר. המערער ערער על הרשעתו בהריגה ועל גזר הדין, ואילו המדינה ערערה על זיכויו מאשמת רצח. בית המשפט העליון קבע כי די בחרטה של המערער ובהחלטתו לנטוש את החלקה כדי לנתק את אחריותו למעשיו הבאים של לוטפי, שכן אין זה בלתי סביר שהמערער יניח כי לוטפי יוותר גם הוא על התוכנית. בית המשפט קיבל את ערעורו של המערער, זיכה אותו מאשמת הריגה ודחה את ערעור המדינה. השופטים הסכימו עם גזר דינו של בית משפט קמא, למרות השינוי בהרשעה. פסק דינו של השופט גולדברג, שעליו הסכימו השופטים חלימה ואור, קבע כי המערער לא יכול היה לצפות באופן סביר כי לוטפי יבצע את העבירה למרות סירובו שלו להשתתף, ועל כן מעשיו אינם בלתי יעילים. מאחר שהמערער לא הואשם בהריגה ולא הייתה לו הזדמנות להתגונן מפני אישום זה, זיכה אותו בית המשפט העליון מעבירה זו.