ת"א 12553-04-18

תקציר

השופטת, טל פישמן לוי, פתחה בבחינת הראיות והטיעונים שהוצגו בנוגע למקור השריפה שפגעה בנכס שכור. נקבע כי לא ניתן להוכיח, במידה הנדרשת, מה מקור השריפה ומה גרם לה. בשל אי הבהירות, קבע השופט כי טענות התובעים – שביקשו להטיל על הנתבעים את האחריות לשריפה ולנזקים שנגרמו בעקבותיה – לא הוכחו בהצלחה. בהתייחס למישור החוזי, בחן השופט שתי טענות: הראשונה, כי השוכר הפר את הסכם השכירות בכך שלא צירף את בעל הנכס כמבוטח בפוליסת הביטוח של השוכר, ושנית, כי השוכר לא הצליח להחזיר את הנכס למצבו המקורי בתום תקופת השכירות. השופט מצא כי השוכר ביקש מסוכן הביטוח לצרף את בעל הנכס, אך הדבר לא מומש בשל אי הבנה או חוסר תקשורת. עם זאת, מאחר שמחדל זה לא גרם לפגיעה כלכלית כלשהי בבעל הנכס, ופוליסת הביטוח ממילא לא הייתה מכסה את הפרת החוזה הנטענת, דחתה השופטת את התביעה. באשר לתביעה החוזית השנייה, קבע השופט כי לא ניתן להטיל על אף אחד מהצדדים אחריות לנזקי השריפה, שכן לא ברור מי אחראי לשריפה ולנזק שנגרם בעקבותיה. יתר על כן, הכוונה מאחורי הסכם השכירות לא כללה הטלת אחריות על השוכר לכל נזק שאינו בשליטתו או בפיקוחו. לפיכך, גם טענה זו נדחתה. במעבר למישור הביטוחי, התייחסה השופטת לחלוקת ההטבות בין חברות הביטוח השונות המעורבות. נקבע כי תקרות פוליסת הביטוח כבר שולמו על ידי מגדל לסמארט נדל"ן, ולכן למגדל לא היו התחייבויות נוספות. בנוסף, מאחר וסמארט נדל"ן לא הוכיחה כי בעל הבית אחראי לשריפה, כל תביעה נגד חברת הביטוח של בעל הבית אינה רלוונטית. לאחר מכן קבע השופט כי שיפורי הבנייה שייכים לבעל הבית, וכל פיצוי שתשלם מגדל בגין שיפורים אלה יועבר לבעל הבית. לאחר בחינת פוליסות הביטוח של מגדל ואיילון, הורה השופט לאיילון לפצות את מגדל בסכום קצוב, בשל קיומו של כפל ביטוח. לבסוף, פירטה השופטת את ההסדרים הכספיים שיבוצעו על ידי הצדדים השונים המעורבים, לרבות תשלום שכר טרחה והוצאות משפט. תביעתם של כלל נדחתה, והם לא חויבו בהוצאות כלשהן, בעוד התביעות האחרות לא צלחו ברובן, מה שהוביל לכך שהשופט פסק הוצאות מינימליות. סמארט נדל"ן ומגדל חויבו לכסות במשותף את שכר טרחתו והוצאותיו המשפטיות של בעל הבית, ואילו איילון תישא בהוצאות המשפטיות שלה ושל אלה המגיעות למגדל. תשלומים אלה היו אמורים להתבצע בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין.