רע"א 2013/04

תקציר

ניתוח משפטי זה בוחן את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המבקש לעכב את פינויו מדירה, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובנימוקי בתי המשפט בדחיית בקשותיו. ליבת הסוגיה המשפטית נסובה סביב טענת המבקש להיותו "דייר מוגן" לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. סעיף זה מעניק בדרך כלל זכויות לבני משפחה שהתגוררו עם דייר מוגן במשך תקופה מוגדרת לפני מות הדייר. טענתו העיקרית של המבקש היא כי בית משפט השלום שגה בפרשנותו וביישומה של הוראה זו, ובכך דחה בטעות את טענתו לשכירות מוגנת. האסטרטגיה המשפטית של המבקש כללה בקשות מרובות לעיכוב ביצוע, במטרה למנוע את פינויו עד לתוצאות הערעור על פסק הדין המקורי. * פינויו הראשוני של המבקש ניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב על סמך קביעה כי הוא אינו עומד בקריטריונים של דייר מוגן לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. * בעקבות פסק דין זה, המבקש ביקש עיכוב ביצוע מבית משפט השלום עצמו. בקשה זו נענתה בחלקה, תוך הגבלה על מכירת הדירה או השכרתה עד למועד מסוים, אך הפינוי לא עוכב. * לאחר מכן ערער המבקש על פסק הדין המקורי לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובמסגרת ערעור זה ביקש מבית המשפט המחוזי עיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה. * ניסיון לערער על דחיית העיכוב על ידי בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 6997/03) לא צלח, מה שמצביע על דחייה ראשונית של בקשת המבקש בדרג גבוה יותר. * לקראת מועד הדיון בערעור ופקיעת ההגבלות על הדירה, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי לעיכוב פינוי (ע"א 19828/03). הוא חזר על טענותיו בדבר הפרשנות השגויה של סעיף 20(ב) והדגיש את נסיבותיו האישיות, לרבות גירושיו, שלושת ילדיו והיעדר דיור חלופי. הוא גם הפעיל סעד מן הצדק לפי סעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר וסמכותו של בית המשפט להעניק ארכות לפינוי לפי סעיף 134(א) לאותו חוק. * בית המשפט המחוזי דחה שוב את הבקשה לעיכוב הפינוי, אך האריך את ההגבלות על עסקאות הקשורות לדירה עד להכרעה בערעור. נימוקי בית המשפט התבססו על איזון אינטרסים, ולא מצא הצדקה לעכב את הפינוי בשל "סיכויי הערעור הקלושים" ומאזן הנזקים והנוחות. * לאחר מכן ביקש המבקש רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי האחרונה לבית המשפט העליון, וחזר על טענותיו לגבי הפרשנות השגויה של סעיף 20(ב) ופוטנציאל חסר הבית שלו. בית המשפט העליון, בדחותו את בקשת רשות הערעור, הדגיש כי סוגיית עיכוב ההוצאה לפועל נדונה על ידי מספר ערכאות. בית המשפט מצא כי החלטת בית המשפט המחוזי מהווה איזון ראוי בין אכיפת צו הפינוי לבין זכויות המבקש, וציין כי אם הערעור יצליח, המבקש יוכל לחזור לדירה. בית המשפט העליון דחה למעשה את הערכתם של בתי המשפט הנמוכים יותר לגופו של הערעור ולמידתיות של בקשת העיכוב. החידוש המשפטי, או ליתר דיוק היישום העקבי של עקרונות משפטיים מבוססים, טמון בגישת בתי המשפט לאיזון בין זכויות המשכיר (במשתמע, כצד המבקש פינוי) לבין זכותו של השוכר להליך הוגן ולסעד פוטנציאלי. בתי המשפט יישמו בעקביות את הסטנדרט למתן עיכוב ביצוע, שבדרך כלל דורש הוכחת סיכוי גבוה להצלחה בערעור ופוטנציאל לנזק בלתי הפיך אם העיכוב לא יינתן. במקרה זה, המבקש לא הצליח לשכנע את בתי המשפט כי לערעורו יש סיכויי הצלחה גבוהים מספיק כדי להצדיק עיכוב בביצוע פסק הדין, במיוחד לאור העובדה שנסיבותיו האישיות אינן יוצאות דופן דיין כדי לגבור על הממצאים המשפטיים. ההסתמכות על סעיף 134(א) להארכת שיקול דעת נשקלה גם כנגד הגופים הכלליים והסיכוי לערעור.