סע"ש 18205-09-18

תקציר

התובע, עובד, תבע את מעסיקו לשעבר, הנתבע, להטבות תעסוקה שונות בעקבות התפטרותו. המחלוקת העיקרית הייתה על משך יחסי עובד-מעביד, כאשר התובעת טענה כי עבדה מאפריל 2016 ועד יולי 2018, והנתבעת טענה מנגד כי התובעת הועסקה מספר ימים בלבד. בית המשפט קיבל את גרסת התובע וקבע כי עבד אצל הנתבעת ברציפות מאפריל 2016 ועד יולי 2018. מסקנה זו התבססה על דיווחי מיקום טלפוניים, שהראו כי שני הצדדים עבדו בסמיכות במשך תקופה משמעותית. הנאשם לא הביא ראיות משכנעות לסתור זאת, ולא הציע הסברים משכנעים למיקומו. בנוסף, עדותו של הנאשם הכילה מספר סתירות וחסרה אמינות. עוד קבע בית המשפט כי התובע עבד במשרה מלאה, חמישה ימים בשבוע, והשתכר שכר יומי של 400 ₪, שאינו כולל את זכויותיו הנלוות. מאחר והתובע עבד למעלה מחצי שנה, הוא נחשב לעובד קבוע על פי צו ההרחבה הרלוונטי, המזכה אותו בהטבות ספציפיות. הנתבעת חויבה לשלם לתובע 22,097 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים, 10,800 ₪ בגין פדיון חופשה, 4,536 ₪ עבור דמי הבראה, 8,000 ₪ עבור דמי חגים, 4,448 ₪ בגין מענק שנתי ודמי כלכלה, 5,000 ₪ בגין אי הנפקת תלושי שכר ו-2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על תנאי העסקה. הנתבע חויב גם בהוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 7,000 ₪. יתר טענות התובע נדחו. פסק הדין היטיב עם התובע, ולנתבע ניתנו 30 יום למלא אחר הוראות בית המשפט, עם זכות לערער על ההחלטה בערכאה גבוהה יותר.