ע"פ 8360/19

תקציר

ההחלטה מתמקדת בפרשנותו של סעיף 143א(ה) לתקשי"ר, הקובע האם שופטים בתיקים פליליים המסתיימים בהסדר טיעון "פתוח" חייבים לפסול עצמם מגזר הדין. היסטורית, על פי הלכת עווידה, אם הגישור בתיק פלילי לא הסתיים בהסדר טיעון "סגור" הכולל הרשעה וגזר דין, השופט נפסל והתיק הועבר. סעיף 143א(ה) עוסק בדיונים מקדמיים ומטרתו להסדיר את הגישור הפלילי, תוך הדגשת ההפרדה בין תפקידו של שופט בדיונים מקדמיים לבין הליכי הוכחות שהתקיימו לאחר מכן כדי להבטיח היעדר משוא פנים. עם זאת, הראיות מצביעות על כך שיישום כלל פסילה זה פוגע ביעילות הפרוצדורלית, במיוחד ב"ימי מיקוד", שנועדו לייעל את ההליכים בבתי המשפט. ההחלטה מציעה כי הפסילה תחול רק אם אין פסק דין המסיים את הדיון המקדמי, וקובעת כי היעילות הפרוצדורלית גוברת על החשש למשוא פנים לאחר הכרעת הדין. כך, דיונים המסתיימים בהסדרים "פתוחים" יימשכו בדרך כלל תחת אותו שופט, אלא אם כן מתעוררות עילות פסילה לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט. פרשנות זו נותנת עדיפות ליעילות פרוצדורלית, תוך שמירה על פסקי דין באותו יום במידת האפשר, מבלי לפגוע בצדק. למרות שהשופטים מזוז וסולברג מסכימים עם הפרשנות המתוקנת, סולברג מציע תיקוני חקיקה שיתאימו טוב יותר את ההוראה לצרכים המעשיים, וישקפו הסכמה לשינוי סעיף 143א(ה) לשם הגברת האפקטיביות וההגינות בהליך השיפוטי.