ת"א 1089/90

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לסוגיית החיסיון העיתונאי וההגנה על מקורות. היא מכירה בחשיבותו של החיסיון העיתונאי, רואה בו היבט מכריע של משטר דמוקרטי, ומרחיבה זכות זו גם לעיתונאי שהוא בעל דין, ובלבד שאין בכך כדי להפריע למהלך המשפט. פסק הדין מדגיש כי חיסיון זה אינו מוחלט וניתן לעקוף אותו בנסיבות מסוימות. בנוסף, בית המשפט מתייחס לרעיון של משא ומתן לפשרה ולסודיות הסובבת אותו. היא קובעת כי קיומו של הביטוי "מבלי לפגוע בזכויות" אינו הקובע היחיד אם המשא ומתן הוא סודי; במקום זאת, נלקחים בחשבון גם ההקשר והאופי של המשא ומתן. בפסק הדין נקבע כי החיסיון העיתונאי חל במנותק מרצונו של המקור ואינו מותנה בבקשתו המפורשת לשיקול דעת. יתר על כן, השופט מדגיש כי הקביעה האם המשא ומתן נועד לפשרה, ולכן זכאי לחיסיון, צריכה להיות מוכרעת במהלך המשפט עצמו, שבו ניתן להציג ראיות. כתוצאה מכך, הבקשה המקדמית להצגת שאלות בעניינים חסויים נדחית, והדבר מאפשר למבקשים לבחון מחדש את הנושא במהלך המשפט. לסיכום, פסק הדין מחזק את ההגנה על מקורות עיתונאיים ומכיר בחשיבות החיסיון במשא ומתן לפשרה, תוך הבטחת גישה מאוזנת השומרת על שני העקרונות תוך הכרה במגבלותיו של כל אחד מהם.