דב"ע נו/39 - 3

תקציר

המערער במקרה זה שירת בצה"ל ממאי 1984 ועד יוני 1987 ולאחר מכן הגיש תביעה נגד מעסיקו לשעבר, המשיב, לתשלומים שונים, לרבות פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פדיון חופשות והפרשי הודעה מוקדמת לפיטורים. המשיב הכחיש אחריות ותבע שכנגד בגין ציוד שהמערערת לא השיבה לכאורה ועל סך 700 ₪ שנמשכו מ"קופה קטנה". בית הדין האזורי פסק באופן חלקי לטובת המערער, ופסק לו שליש מפיצויי הפיטורים, חמישה ימי חופשה ופדיון התביעה לתשלומים לקרן השתלמות ודמי הבראה. בית המשפט קיבל גם את תביעתו שכנגד של המשיב בגין 700 ₪ אך דחה את התביעה בגין ציוד שלא שולם. המערער ערער על החלטת בית הדין המחוזי, טען כי החל לעבוד אצל המשיב בשנת 1981 ולא בשנת 1983, וערער על ממצאי בית הדין בעניין פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ופדיון חופשות. הוא גם חלק על פסק הדין בעניין 700 ₪ וביקש לדחות את תביעתו שכנגד של המשיב על הסף. בית הדין לערעורים לא מצא עילה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי במועד תחילת העסקתו של המערער. באשר לפיצויי פיטורים, הסכים בית הדין עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר לפיה המערער פוטר מטעמי משמעת והצדיק שלילה חלקית של פיצויי פיטורים על בסיס התנהלותו של המערער שהובילה לפיטוריו. בית המשפט אישר גם את החלטת בית הדין האזורי בעניין גמול שעות נוספות, והסכים כי טענת המערערת אינה נתמכת וכי המשיב הוכיח די הצורך כי המערערת יצאה לחופשות, אם כי בשינוי קל כדי להתחשב במספר ימי החופשה הנכון המגיע למערערת. עוד אישר בית המשפט את דחיית התביעות לפיצויי הלנה ותשלומים לקרן השתלמות ודמי הבראה, וכן את פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין 700 ₪. לבסוף, קבע ערכאת הערעור כי מנהלי המשיב זכאים לקבל מהמערערת הוצאות בגין ניהול התביעה נגדם. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב 4,000 ₪, כולל מע"מ, בגין הוצאות הערעור.