ת"א 61113-12-18

תקציר

התובעת, חברה העוסקת בשיווק מוצרי הזרקה אסתטיים, חתמה עם הנתבעת על הסכם הפצה לתקופה של עשר שנים. ההסכם כלל סעיף בלעדיות לטובת התובעת, והנתבעת התחייבה לספק לתובעת את המוצרים. ההסכם כלל גם הוראות בדבר זכויות הצדדים במקרה של ביטול, ולכל צד הייתה זכות לבטל את ההסכם במקרים מסוימים. כעשרה חודשים לאחר חתימת ההסכם שלחה הנתבעת הודעת ביטול לתובע. לאחר מכן הגיש התובע תביעה נגד הנתבעת, בטענה כי הביטול היה בלתי חוקי וביקש פיצוי בגין הנזק שנגרם לה. הנתבעים השני והשלישי היו בעלי המניות והמנהל של הנתבע הראשון, והתובע ביקש להטיל עליהם אחריות אישית. בית המשפט קבע כי הנתבעת הפרה שלא כדין את ההסכם וכי הודעת הביטול אינה מוצדקת. בית המשפט מצא כי התובעת לא הפרה באופן יסודי את ההסכם, ולכן הנתבעת אינה רשאית לבטלו. בנוסף, קבע בית המשפט כי תקופת ההודעה המוקדמת הנקובה בהודעת הביטול לא כובדה על ידי הנתבעת. התביעה נגד הנתבעים השני והשלישי לאחריות אישית נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי הם אינם הבעלים של החברה וכי התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי להטיל עליהם אחריות. לאחר שקבע את חבות הנתבע בגין הפרת חוזה, פנה בית המשפט לסוגיית הפיצויים. בית המשפט פסק לתובע פיצויי קיום לתקופה של ארבע שנים וחצי, במקום עשר השנים המבוקשות, שכן מצא כי תקופה ארוכה יותר תהיה כרוכה בספקולציות רבות. בית המשפט ביסס את חישוביו על תחזיות המכירות של התובעת, שיעורי הצמיחה ושולי הרווח, וקיזז נתונים אלה עם הוצאותיה הצפויות של התובעת. בית המשפט דחה גם את תביעת התובע לעשיית עושר ולא במשפט. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת התובעים ופסק להם פיצויים בסך 712,057 ש"ח בתוספת מע"מ. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין והוצאות מופחתות, בסך 60,000 ₪.