פ"א 2184-05-18

תקציר

המשיב הואשם במספר סעיפים של בנייה ללא היתר, בהם הודה. בית משפט קמא החליט שלא להרשיע את המשיב על יסוד החריג, תוך הימנעות מהרשעה, כפי שנקבע בפסק דין תמר כתב. על פי פסיקה זו, בית המשפט רשאי להימנע מהרשעת נאשם שאשמתו הוכחה, רק בנסיבות חריגות, בהתקיים שני תנאים: (1) על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם; (2) סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה בנסיבות העניין בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה. המערערת (המדינה) ערערה על החלטה זו, וטענה כי שגה בית משפט קמא ביישומו של הלכת תמר קטב, וכי מעשיה של המשיבה היו חמורים ונסיבות ביצועם לא היו מקלות. עוד טען המערער כי המשיב לא הוכיח כי הרשעתו תגרום נזק בלתי מידתי לעתידו, וכי בית משפט קמא נתן משקל רב מדי לפגיעה הצפויה במשלח ידו של המשיב. ערכאת הערעור הסכימה עם המערער וקבעה כי מעשיו של המשיב היו חמורים ובוצעו במודעות מלאה, ומשכך לא התקיים התנאי העיקרי למניעת הרשעה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב לא תיקן את אי סדרי הבנייה במשך שנים, דבר שהגדיל את חומרת העבירה. אשר לתנאי השני, מצא בית המשפט כי המשיב אכן הוכיח אפשרות ממשית לפגיעה בעסקו כתוצאה מההרשעה, אך נזק זה אינו בלתי מידתי ביחס לעבירה שבוצעה. לפיכך, הערעור התקבל, החלטת בית משפט קמא בוטלה, והמשיב הורשע בעבירות המפורטות בכתב האישום. עם זאת, יתר רכיבי הענישה, לרבות עבודות שירות, התחייבות כספית וצו הריסה, נותרו ללא שינוי.