ע"א 349/84

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת על הסכם הלוואה, בפרט לגבי שיעור הריבית שיש להחיל כאשר הלווה אינו מחזיר את ההלוואה במועד. ההסכם המקורי קבע ריבית של 12% לחודש לתקופת הלוואה של 90 יום. המלווה ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע ריבית נמוכה יותר לתקופה שלאחר מועד פירעון ההלוואה. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת בית המשפט העליון, לא ניתן לגזור אוטומטית את שיעור הריבית בגין תקופת הפירעון המאוחרת מתנאי ההסכם לגבי תקופת ההלוואה. הריבית הגבוהה ותקופת ההלוואה הקצרה מצביעות על כך שהצדדים לא התכוונו להחיל שיעור זהה על דחיית תשלומים. בנוסף, המלווה לא סיפק הצדקה מספקת לרמז על תנאים כאלה בהסכם. בית המשפט אמנם הכיר בכך שאין לתמרץ הפרת חוזים, אך הדגיש גם כי שיעור הריבית שנקבע בהסכם אינו משקף בהכרח את כוונות הצדדים לאיחור בתשלומים. בהיעדר טענות מפורשות והוכחות, בית המשפט לא יכול היה לפסוק ריביות גבוהות יותר. השופט י' בך הציע לפסוק למלווה פיצוי ושכר טרחת עורך דין, שנקבעו על 2,000 שקל בתוספת ריבית והצמדה. המשנה לנשיאה מ' בן-פורת הדגישה בהסכמה כי שיעורי הריבית צריכים להיות עקביים עם חוק פסיקת ריבית והצמדה למדד, ואין לתלות את שיקול דעתו של בית המשפט באזכור סעיף 11(ב) בכתבי הטענות.