בג"צ 2908/06

תקציר

בהחלטה זו בחן בית המשפט עתירה בדבר זכאותם להחזר הוצאות לאחר שהעותרים משכו את תביעתם ללא הכרעה שיפוטית. המשיבים טענו כי לא נפלו פגמים בהתנהלותם, שכן העותרת שהתה בישראל שלא כדין במשך שש שנים, ולמשרד הפנים היו סיבות מוצדקות לפקפק בכנות הקשר הזוגי, ומלכתחילה שלל מהעותרת את מעמדה. ההחלטה לשקול מחדש התקבלה רק לאחר שינויים משמעותיים בחיים, ובראשם לידת בתם של בני הזוג, שהובילה לדיון נוסף ובסופו של דבר למתן היתר ב/1. על פי תקדימים כגון בג"ץ 842/93 ובג"ץ 7944/04, בית המשפט בחן האם העתירה מוצדקת, בהתחשב בשיקולים כמו העיתוי, מיצוי ההליכים הקודמים והאם הגשת העתירה גוררת סעד כלשהו. בית המשפט ציין חזקה לפיה אם עותר מקבל את הסעד המבוקש, יש הצדקה לכאורה, להעביר את הנטל למדינה להפריך זאת. במקרה זה, על אף שניתן הסעד העיקרי, הדגיש פסק הדין את שינוי הנסיבות (קרי, לידת ילד) ולא לגופה של העתירה הראשונית, והוביל למסקנה כי אל המשיבים לשאת בהוצאות המשפט של העותר. פסק הדין מדגיש את מורכבותם של מקרים הכרוכים בשינוי נסיבות אישיות ומדגיש כי עצם קבלת הסעד אינה מצדיקה באופן אוטומטי את העתירה הראשונית או מעידה על התנהגות בלתי הולמת של המשיבים. משכך, נדחתה הבקשה לחייב את המשיבים, ולא נקבע צו להוצאות בגין הליך זה.