רע"א 1527/90

תקציר

נפגע שנפגע בתאונת דרכים והוגדר כתאונת עבודה, פנה למוסד לביטוח לאומי ונפסקו לו דרגות שונות של נכות זמנית וקבועה. הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי הגיעו למסקנה שרק הפגיעה בברכו קשורה לתאונה. לאחר מכן הגיש המבקש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בבקשה למנות מומחה שיסתור את ממצאי הביטוח הלאומי בנוגע לפגיעתו ברגל. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, מה שגרם למבקש לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי לחוק. לדברי בית המשפט, החלטת הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בכף הרגל נופלת בגדר סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. סעיף זה אוסר על תובעים להציג ראיות רפואיות נוספות בתביעות המשך, למעט בנסיבות מיוחדות. בית המשפט הבחין בין שני סוגים של הליכים בביטוח הלאומי: אלה המבקשים דמי פגיעה זמנית ואלה המבקשים קצבת נכות לצמיתות או מענק. בניגוד לראשון, האחרון כרוך בקביעת דרגת הנכות הצמיתה שהיא סופית ומחייבת, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות. מאחר שהמבקש עבר את ההליך האחרון, הוא היה כבול לממצאי הביטוח הלאומי ולא יכול היה להציג ראיות רפואיות חדשות מבלי לעמוד בקריטריון הנסיבות המיוחדות. מאחר שלא עשה כן, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.