ע"פ 88/86

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על חומרת העונש שנגזר על אדם שהודה בביצוע מספר עבירות שחיתות בעת שעבד במשרד התקשורת. המערער הורשע בקבלת שוחד, מסירת תעודות כוזבות, גניבה בידי עובד ציבור, זיוף מסמכים, קבלת נכסים שהושגו בפשע והפרת אמונים. הפרשה זכתה לתשומת לב ציבורית לאחר שנחשפה בטלוויזיה הישראלית, דבר שגרם לבושה וסבל עצומים למערער ולמשפחתו. השידור הוביל לחקירת פעילותו הפלילית של המערער. בית המשפט העליון הביע חשש כבד מפני גופים בלתי מורשים המבצעים חקירות של התנהגות פלילית, והדגיש כי תפקיד זה צריך להיות שמור לרשויות המוסמכות. בית המשפט גם מתח ביקורת על ההכפשה הפומבית של חשודים, וקבע כי היא אינה משרתת כל מטרה בקידום החקירה וכי מדובר במעשה פסול. הם הכירו בכך ששידור הטלוויזיה גרם למערער ולמשפחתו בושה וסבל כמעט בלתי נסבלים, ויש להתחשב בהם בעת קביעת העונש ההולם. חרף חומרת פשעיו של המערער, הכיר בית המשפט בסבל חסר התקדים שחוותה משפחתו של המערער בשל האופי הציבורי של חשיפתם. עם זאת, בסופו של דבר החליט בית המשפט שלא להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שהטיל עליו עונש מאסר של שנה וחצי וקנס משמעותי. פסק הדין כולל גם אזהרה להנהלת הטלוויזיה מפני הסכנות הטמונות בלשון הרע פומבית וההשלכות האפשריות. השופט מ' אלון והשופט י' בך הסכימו עם הכרעת הדין והדגישו את חומרת העבירות ואת הצורך בהרתעה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וגזר הדין המקורי נותר בעינו.