עפמ"ק 12006-09-20

תקציר

המערערים טענו כי שגה בית משפט קמא בקביעתו האם עבודות בנייה מסוימות שבוצעו על ידי המערערים פטורות מהיתרי בנייה לפי סעיף 31 לתקנות התכנון והבניה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בהחלטתו בכל הנוגע להוצאת צווי הריסה הנוגעים לעבודות, שכללו הקמת קירות חיצוניים וקירות תמך. לטענת המערערים, היה מקום להוציא את הצווים בנפרד לכל מבנה. בנוסף, הם טענו כי נפל פגם בתהליך ההתייעצות שהוביל להוצאת הצווים. שופט ערכאת הערעור ניתח בהרחבה טענות אלה והגיע למסקנה כי קביעותיו של בית משפט קמא מבוססות ומפורטות היטב, שאינן מצדיקות התערבות. השופט בחן בקצרה כל אחת מטענות המערערים. אשר לפטור מהיתר בניה, הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בבנייה נרחבת שאינה חוסה תחת תקנות הפטור. השופט אישר גם את החלטת בית המשפט קמא בעניין צווי ההריסה, והדגיש כי רוח החוק והשכל הישר תומכים בפרשנות לפיה הצווים חלים על כל המבנים שנבנו ללא היתר לאחר הוצאתם. יתר על כן, השופט ציין כי הליך נפרד לכל מבנה יהיה בלתי הגיוני. לבסוף, בנוגע להליך ההתייעצות, הסכימה השופטת כי דרישת ההיוועצות התקיימה וכי כל הפגמים הנתפסים אינם מצדיקים את ביטול הצווים, במיוחד נוכח דוקטרינת הבטלות היחסית. לפיכך, הערעור נדחה במלואו.