בש"א 10400/98

תקציר

התיק סובב סביב זוג נשוי המבקש להתגרש וההליכים המשפטיים הבאים בענייני רכוש. הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וחייב את נושא הרכוש בו. בינתיים פנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת ליישב סכסוכים רכושיים. התעוררה השאלה האם על בית המשפט לענייני משפחה לדחות על הסף את תביעת האישה בשל פעולתו הקודמת של הבעל בבית הדין הרבני או לעכב את ההליכים. השופט פתח וקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה ולבית הדין הרבני סמכות מקבילה בענייני רכוש. על פי החוק, בית המשפט לענייני משפחה יכול לדון במקרים כאלה כל עוד בית הדין הרבני לא קיבל את העניין. השופט הדגיש כי שלילת סמכות השיפוט מבית משפט אזרחי מחייבת הוראת חוק ברורה וחד משמעית. פסק הדין דן בהרחבה בעקרון השוויון, בפרט בכל הנוגע לשוויון בין המינים, ובזכות הגישה לבית המשפט, בהתחשב בזכויות חוקתיות. צוין כי למרות שמבחינה פורמלית לשני בני הזוג היו זכויות שוות ליזום תביעות רכוש, מבחינה מהותית נשים מצאו עצמן פעמים רבות בעמדת נחיתות בשל "מרוץ לשלטון". ענייני רכוש מחייבים בתביעת גירושין שהגיש הבעל הביאו לא פעם לכך שהעניין נדון בבית הדין הרבני, מה שעלול שלא להגן כראוי על זכויות האישה. במקום דחייה על הסף, הציע השופט לעכב את ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה לאחר שקבע כי בית הדין הרבני אכן נתפס לעניין. גישה זו נתפסה כמכבדת את סמכות השיפוט המקבילה של שתי הערכאות, תוך מתן עדיפות לשוויון מהותי ולזכות לגישה לצדק. השופטת התוותה מבחנים להכרעה האם לעכב הליכים, ובהם כנות תביעת הגירושין וכבילת הרכוש, הפגיעה הפוטנציאלית בשני בני הזוג והכבוד ההדדי של בתי המשפט. במקרה הספציפי פסק השופט נגד בקשת הבעל לדחייה על הסף. החלטת בית הדין הרבני בתביעת הגירושין לא הקיפה את כל ענייני הרכוש, ופיצול הדיונים בין שתי הערכאות לא היה יעיל. יתר על כן, חוסר הפירוט של הבעל על נכסיו בתביעת הגירושין והודאתו כי לא רצה באמת ובתמים להתגרש פעלו נגדו. השופטת השהתה את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה רק ביחס לרכוש שהבעל חייב באופן ספציפי בתביעת הגירושין שלו. ההחלטה נועדה לסיים את "המירוץ לשלטון" ולקבוע הערכה עניינית של הנסיבות. הוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים, וניתן היה לפרסם את פסק הדין.