ע"א 5503/92

תקציר

בערעור זה בחן בית המשפט העליון את ביטולו של צו פשיטת רגל וכינוס נכסים שניתן לראשונה למערערים שהוכרזו פושטי רגל בשנת 1991 ונדרשו לשלם 1,000 ₪ לחודש בגין חוב של 400,000 ₪. המערערים ביקשו הפחתת תשלומים בשל קשיים כלכליים אך לא עמדו בתשלומים, מה שהביא את בית משפט קמא לבטל את הצו. בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם ביטולים כאלה צריכים לשקול את התועלת לנושים, את תום ליבו של המערער, והאם הליכי פשיטת רגל הם דרך הפעולה הראויה. בתחילה ביטל רשם בית המשפט המחוזי את הצו בשל אי תשלום והיעדר הטבות לנושים, שכן החייבים, למרות היותם צעירים ומסוגלים לעבוד, לא תרמו כספית. המערערים שילמו את הפיגור וביקשו עיכוב ביצוע בטענה כי הליך פשיטת הרגל מועיל יותר בהשוואה להליכי הוצאה לפועל. בית המשפט העליון, בהתייחסו למספר פסקי דין קודמים, התייחס לפעולת האיזון בין האינטרסים של הנושים והחייבים, והדגיש כי הליכי פשיטת רגל לא צריכים לשרת רק את האינטרסים של החייב אם הם אינם מקדמים את הבראת הנושה. ההחלטה לשקול מחדש את הביטול נבעה מכך שהמערערים עמדו בהתחייבויותיהם הכספיות לאחר צו בית המשפט, אשר הדגישו את יכולתם הנוכחית לעמוד בתנאי התשלום. לפיכך, התיק נדחה לבחינה נוספת של יכולתם החדשה של המערערים לעמוד בתשלומים וההשלכות על טובת הנושים, מבלי להורות על הוצאות בערעור.