ת"א 1840/07

תקציר

הנתבעת חוכרת מזה מספר שנים מקרקעין השייכים לתובעת למטרות חקלאיות. חוזה החכירה המקורי היה לחמש שנים, שהוארך לאחר מכן. כעת התובע רוצה את הקרקע בחזרה והגיש תביעת פינוי. הנתבע טוען כי עומדת לו זכות הגנה מפני פינוי מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, המקנה זכויות חזקה לכל מי שהחזיק במקרקעין במשך עשר שנים רצופות. עם זאת, השופט קובע כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח שהוא ואביו עיבדו את הקרקע בתקופה הנטענת. בנוסף, השופט מציין כי חוק הקרקעות העות'מאני כבר אינו בתוקף, והסעיף הרלוונטי שצוטט על ידי הנתבע אינו חל במקרה זה משום שהקרקע המדוברת מוסדרת משנת 1938. הנתבע טוען גם כי יש לו זכות קדימה לפי סעיף 44 לחוק הקרקעות העות'מאני, אך השופט דוחה טענה זו ומסביר כי סעיף זה בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין בשנת 1970. זאת ועוד, השופטת מתייחסת לטענת הנתבע כי חוזה החכירה הוא חוזה אחיד וסעיף 7 לחוזה החכירה – המחייב את הנתבע לפנות את הקרקע בתום תקופת החכירה – מפלה. השופטת דוחה טענה זו וקובעת כי חוזה החכירה נערך במשא ומתן על ידי ועדה חקלאית מטעמה של הנתבעת ולא נחתם תחת לחץ. הנתבע גם לא הצליח להוכיח את טענתו להפליה כלפי קרן היסוד, התובעת, שכן חוזי השכירות וחוזי המכר שהוא מציג מיישוב סמוך שונים מהותית משלו. לבסוף, השופט פוסק לטובת תביעת הפינוי של התובע ומורה לנתבע לפנות את הקרקע בתוך 60 יום. השופטת דוחה גם את תביעת התובע לדמי שכירות שלא שולמו, שכן הנתבע שילם ביתר בשנים הקודמות וזכאי להחזר, המקזז את הסכום החייב. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.