עת"מ 30022-02-23

תקציר

השופט מצא כי טענות העותר במקרה זה חסרות שחר. ראשית, השופט הבהיר כי בעתירה קודמת שעסקה באותו נושא לא הוכרע מי ישלם חיובים מסוימים, בניגוד לטענות העותר. העתירה הקודמת התמקדה בטענות מהותיות הנוגעות לחיובים עצמם, ולא במחלוקת בין העותר לבין המשיבים בשאלה מי צריך לשלם אותם. אכן, העותרת עצמה טענה כי מדובר בעניין אזרחי שיש להכריע בו בהליך אזרחי נפרד, ועל כן העתירה המנהלית הקודמת לא הכריעה בשאלה זו. משכך, מצאה השופטת כי העתירה הנוכחית - שביקשה הכרעה בשאלה זו - אינה האפיק המתאים לבקשה כזו. יתר על כן, השופטת הסכימה עם העירייה כי לעותר היו הזדמנויות רבות לערער על האישומים בעת שהוטלו בשנת 2017, וכי הדרך הראויה לעשות כן הייתה העתירה הקודמת. השופט אישר את החלטת העירייה לפתוח בהליכי גבייה נגד העותר, וקבע כי היא סבירה בהתחשב בנסיבות. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהעותר הוא הבעלים הרשום של הנכס הנדון, וכי חוקי העזר של העירייה קובעים כי הבעלים הרשום אחראי לתשלום חיובים אלה. השופט דחה גם את טענות העותר בעניין היתר בנייה, וקבע כי חתימת העותר הופיעה על הבקשה וכי העירייה אינה מחויבת להתערב בסכסוכים בין גורמים פרטיים. בסופו של דבר קבע השופט כי יש לדחות את בקשת העותר ולחדש את הליכי הגבייה. עם זאת, השופטת ציינה כי התנהגותם של כל הצדדים - העותר, המשיבים והעירייה - תרמה לסכסוך המתמשך, ועודדה את הצדדים לשקול פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, בהינתן שקיימים הליכים אזרחיים נוספים ביניהם המתנהלים או עומדים להתחיל. העתירה נדחתה, והעותר חויב לשלם את הוצאות העירייה בסך 7,000 ₪, בעוד השופט לא מצא צורך לחייב את העותר בהוצאות המשיבים.