ת"א 3455/04

תקציר

המחלוקת היא על שכירות של דירה ציבורית. התובע, הבעלים, טוען כי הנתבע, נכדו של הדייר המקורי, אינו זכאי להיות "דייר ממשיך" ולכן אין לו זכות לגור בדירה, וכן מבקש לקבל בחזרה תשלומים עבור השימוש בדירה. הנתבע טוען כי הוא מתגורר בדירה משנת 1998, ולכן זכותו להמשיך להתגורר בה כשוכר ממשיך, והוא מוכן לשלם את דמי השכירות. התובע טוען כי הנתבע עבר לגור בו רק לאחר מות הסבתא בשנת 2002 ואין לו כל הוכחה לטענתו. הנתבע מביא שתי עדויות התומכות בטענתו מצד שכן ודודתו, וביקורת על התובע על כך שלא היה ברשותו תיעוד של ביקורים בדירה במשך ארבע שנים שיכול היה לאשר את טענות הנתבע. השופט מצדד בנתבע ומציין כי לתובע אין ראיות התומכות בטענתו, בעוד הנתבע הציג טיעונים ועדויות משכנעות. השופט מפרש גם את המונח "התגורר" בחוק כך שיכלול את שהותו של הנאשם בדירה, למרות שנעדר מהשירות הצבאי מספר שנים, שכן הדירה הייתה מקום מגוריו הקבוע, והיעדרותו הייתה "למטרה מוגדרת וחולפת". לפיכך, הנתבע מוכר כשוכר ממשיך, התביעה נדחית, והתובע חויב בתשלום שכר טרחת הנתבע.