ת"א 41842-09-13

תקציר

פסק הדין דן בבעלות על חלקה 44, חלקת קרקע שהייתה מושא לסכסוך רכושי בין התובעים לבין מדינת ישראל. על פי פסק הדין, רישומה של המדינה כבעלת החלקה במהלך הליכי הפשרה מהווה ראיה חלוטה לזכויותיה, ומבטל כל זכות מתנגשת שעשויה הייתה להיות לתובעים. התובעים לא ערערו על ההחלטה טרם פרסום לוח הזכויות, ולפיכך בית המשפט בוחן את טענתם לתיקון הרישום על בסיס סעיף 93 לפקודת ההסדר, המאפשר תיקון פנקסי המקרקעין במקרים חריגים. פסק הדין קובע כי על התובעים להוכיח תחילה את זכויותיהם בחלקה, שלטענתם החזיקו בה ועיבדו אותה בתקופת המנדט. עם זאת, הראיות שהוצגו, לרבות תצלומי אוויר ועדויות עדים, אינן תומכות בטענות התובעים בדבר גידול רציף. בנוסף, טענת התובעים כי זכויותיהם מצוינות במפת קרוקי, בה נרשמו טענות יחידים במהלך הליכי הפשרה, אינה מהווה הוכחה מספקת לבעלותם, מה גם ששמו של המנוח אינו מופיע בלוח התביעה. פסק הדין מדגיש את עקרון הסופיות ואת אמינותו של מרשם המקרקעין, וקובע כי תיקונים ברישום יבוצעו רק בנסיבות חריגות. היא דוחה את טענות התובעים בדבר מרמה ורישום לא תקין מצד המדינה, ומציינת כי חוסר המעש הממושך שלהם במשך למעלה מ-50 שנה מערער את מעמדם. השופט מגיע למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם וכי החלקה נרשמה כדין על שם המדינה במהלך הליכי הפשרה. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לכסות את הוצאות הנתבע בסך 8,000 ₪.