ת"א 35394-06-11

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנות סעיפים בחוזה בדבר פירוק שותפות ורכישת מניות לאחר מכן "כמות שהם". הסעיפים המדוברים נוגעים למצב החוב של החברה, עליו היה על המוכרים להצהיר ולברר, מה שהוביל למחיר רכישה סופי לאחר שהקונים העבירו סכום מסוים למוכרים ושילמו את חובות החברה עד למועד חתימת ההסכם. הרוכשים טוענים כי המוכרים לא הצהירו על כל החובות ולכן דורשים החזר בגין התשלומים הנוספים שבוצעו. השופט פותח בפרשנות הסעיפים שבמחלוקת בחוזה, וטוען כי לשונו הפשוטה של החוזה קובעת את מועד יצירת עילת החוב כגורם המכריע להטלת החבות. גם פרשנות כוונת הצדדים נבחנת ונשקלת אל מול משמעותו המילולית של הטקסט, כאשר השופט מגיע למסקנה כי לשון החוזה תואמת את דעת הצדדים. לאחר מכן מתייחס השופט למספר טענות שהעלו הנתבעים, ובהן דחיפות המצב וההקלטה בדיעבד של חלק מהחשבוניות, וקובע כי גרסת התובעים לאירועים סבירה יותר ועולה בקנה אחד עם חומר הראיות. כמו כן, הם דוחים את טענות הנתבעים בדבר ידיעת התובעים על החובות הנוספים, הלחץ בעת חתימת ההסכם והסמכתה של חוות דעת מומחה שהציגו הנתבעים, ובמקביל מקבלים את ראיות התובעים בנוגע לחובות, לרבות חוות דעת המומחה שהוצגה על ידם. בסוגיית מודעות הצדדים לחובות, מצדד השופט בתובעים וקובע כי מעורבותם המוגבלת בענייני החברה והתחייבות הנתבעים להצהיר על החובות דוחים את תביעת הנתבעים. עוד קובעת השופטת כי התובעים אינם זכאים להחזר תשלומים בגין חובות שלא ביצעו בפועל, אך הנתבעים גם אינם זכאים ל"השבה" בגין ההפרש בין התשלומים המוצהרים לתשלומים בפועל. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, מגיעה השופטת למסקנה כי התובעים זכאים לקבל בחזרה כל סכום ששילמו בגין חובות שנצברו לפני חתימת הסכם הרכישה שלא הוצהרו או לא הוכרזו בחסר על ידי הנתבעים. הסכום הכולל שחבו הנתבעים לתובעים מחושב כ-435,351 ₪, הכולל חובות לעירייה, לחברות ביטוח, לספקים, עלויות שכר והשתתפות עצמית. כמו כן פסק השופט לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקל. בהתאם לכך, קובעת השופטת כי על הנתבעים לשלם לתובעים 450,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.11.2013, 435,351 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.2011 ו-40,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומיום 16.11.2015.