ת"א 3512-08-12

תקציר

התובעת, ישרש השקעות בע"מ, הייתה בעלת תחנת דלק הממוקמת בסמוך לכביש 90. תחנת הדלק הוקמה מכוח היתר בניה שהונפק על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה (הנתבעת מס' 1) על בסיס תכנית מתאר מאושרת (ג/8927). התובע טען כי הנתבעים, הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (הנתבעת מס' 2) ומחלקת עבודות ציבוריות (הנתבעת מס' 3), התרשלו באישור תכנית המתאר, אשר כללה טעות יסודית לגבי מיקום תחנת הדלק ביחס לכביש 90. לטענת התובעת, רשלנות הנתבעים גרמה לה לנזק רב, שכן תחנת הדלק הוקמה במרחק של כ-17 מטרים מהכביש ולא בצמוד אליו, כפי שנטען כי הייתה אמורה להיות על פי התוכנית. עוד טען התובע כי הוועדה המקומית התרשלה כאשר עיכבה במשך כארבע שנים את מתן היתר השינויים בתחנת הדלק ואת הנפקת טופס 4, שהיה דרוש להפעלתה. לטענת התובעת, העיכוב במתן אישורים אלה נבע משיקולים זרים שאינם קשורים להיבטים התכנוניים, וגרם לה נזק נוסף. התובעת טענה כי הנזק שנגרם לה הסתכם בכ-11 מיליון שקל, לרבות הפסדי שכר דירה, הפסדים תפעוליים והוצאות שנגרמו לה בקשר עם הליכים משפטיים שונים. הנתבעים טענו כי התובע ידע על הטעות בתכנית ועל כך שתחנת הדלק לא הייתה צמודה לכביש בעת רכישת הקרקע וקבלת היתר הבנייה, ולכן יש לפטור את הנתבעים מאחריות. לחילופין, טענו הנתבעים כי אשמתה התורמת של התובעת גבוהה ויש לייחס אותה כלפיה. עוד טענה הוועדה המקומית כי הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהעיכוב במתן היתר השינויים וטופס 4 נגרם על ידי הבעלים הקליניים שהתנגדו להפעלת התחנה, ולא על ידי התנהלות הוועדה. הוועדה המחוזית ומחלקת עבודות ציבוריות טענו כי לא ניתן להטיל עליהן אחריות לנזק שנגרם מאיחור במתן טופס 4, שכן נזק זה נגרם מהתנהלות הוועדה המקומית, שהיא גורם זר מתערב שלא ניתן היה לצפות את התנהלותו על ידם. בית המשפט קיבל את טענת התובעת בחלקה ודחה אותה בחלקה. בית המשפט קבע כי הנתבעים התרשלו באישור תכנית המתאר השגויה, מבלי לבדוק אותה ולהשוות אותה לתכניות קודמות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת ונציגיה ידעו כי תחנת הדלק אינה צמודה לכביש בעת רכישת הקרקע וקבלת היתר הבנייה, ולכן ייחסו לתובעת 50% אשם תורם. עוד קבע בית המשפט כי הוועדה המקומית התרשלה כאשר עיכבה את מתן היתר השינויים וטופס 4 בשל שיקולים זרים שאינם קשורים להיבטים תכנוניים, וגרמה נזק לתובע. בהקשר זה קבע בית המשפט כי הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהעיכוב במתן אישורים אלה היה הפסד דמי שכירות לשנה, שנקבע על סך של 1,164,000 ₪. בית המשפט קבע כי הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב במתן ההיתר וטופס 4 נגרם על ידי הוועדה המקומית, שהוועדה המחוזית ומחלקת עבודות ציבוריות לא יכלו לצפות את התנהלותה, ולכן דחה את התביעה נגדם. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא הצליחה להוכיח כל נזק אחר שנגרם לה כתוצאה מרשלנות הנתבעים. לבסוף, דחה בית המשפט את ההודעה לצדדים שלישיים שהגישו הנתבעים כנגד יורשי מוכרי הקרקע וכנגד האדריכל והמודד שהכינו והגישו את התכנית השגויה, שכן הנזק שנגרם לתובע לא נגרם על ידם. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את תביעת התובע נגד הוועדה המקומית והורה לה לשלם לתובע סך של 1,164,518 ₪, לאחר ניכוי 20% בגין אשמתו התורמת של התובע. כמו כן הורה בית המשפט לוועדה המקומית לשלם לתובע 100,000 ₪ הוצאות משפט. התביעה נגד הוועדה המחוזית ומחלקת עבודות ציבוריות נדחתה. בית המשפט לא הורה על הוצאות בין התובע לבין נתבעים אלה או בין הנתבעים לבין הצדדים השלישיים.