עב"ל 4208-10-16

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור בעניין תביעת המערער לפגיעה במיקרוטראומה בעבודה. על מנת שתביעה זו תצליח, היה על המערער להוכיח תנועות חוזרות ונשנות, זהות במהותן, המשפיעות על חלק גוף מסוים לאורך פרק זמן משמעותי במהלך שגרת עבודתו. בית המשפט התווה עקרונות משפטיים המנחים הערכות אלה, וציין כי תנועות אינן חייבות להיות זהות בדיוק, אלא תכופות מספיק כדי לגרום לנזק מצטבר. המערערת לא עמדה בקריטריונים אלה, שכן נמצא כי עבודתה כוללת פעילויות מגוונות שאינן חוזרות על עצמן ולא תנועות רציפות דומות. תפקידו של המערער היה כרוך בפירוק והרכבה מחדש של חלקי רכב בתנועות מגוונות, ללא פעולות ספציפיות החוזרות על עצמן לאורך זמן. העדות תיארה עבודה מאומצת שכללה כיפוף, שימוש בכלים שונים והנחת תנוחות לא נוחות, שאף אחת מהן אינה מהווה מיקרוטראומה כהגדרתה. עוד קבע בית המשפט כי עבודה קשה אינה שוות ערך אוטומטית למיקרוטראומה. יתר על כן, בתיאורו של המערער לא נמצאה הוכחה לתנועות חוזרות ונשנות מתמשכות, הנראות לעיתים קרובות במקרים של מיקרוטראומה. למרות ההכרה בכך שעבודתו הפיזית הקשה של המערער עשויה הייתה לתרום לבעיות גבם, פסק הדין הדגיש כי ביסוס מיקרוטראומה משפטית סיבתית דורש יותר מאשר ביצוע עבודה מאומצת. שגרת חייו של המערער כללה פעולות מגוונות בהתאם לסוג הרכב ולנזק, תוך מניעת דפוס פגיעה עקבי, המוביל לדחיית הערעור ללא השלכות עלויות.