ת"א 15968/03

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין בת"א 18699/03 ובת"א 15968/03, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים מן ההחלטה: ### **1. רקע עובדתי ודיוני** פסק הדין עוסק ב"סאגה" משפטית שנמשכה כעשור, שעניינה ליקויי בנייה חמורים, ובעיקר בעיות רטיבות קשות, בשתי דירות שנבנו על ידי חברת "שרביב" באשדוד. התובעות (משפחות בן עבו וויסגרוס) רכשו את הדירות ב-1997, כאשר דירת בן עבו ממוקמת מתחת לדירת ויסגרוס. מקור הרטיבות המרכזי היה פיצוצי צנרת וליקויי איטום בדירה העליונה שגרמו לנזקים קטסטרופליים בדירה התחתונה. ### **2. עקרונות משפטיים מרכזיים** #### **א. חובת הזהירות והסטנדרט המקצועי של חברה קבלנית** בית המשפט מדגיש את מעמדה של הנתבעת כחברה קבלנית גדולה ומוכרת, המציגה עצמה כבעלת סטנדרטים גבוהים. העיקרון המשפטי המיושם כאן הוא **חובת זהירות מוגברת** של "המזיק המקצועי". בית המשפט קבע כי השימוש בחומרים שאינם איכותיים או התקנה לקויה (שהובילו לפיצוץ צנרת זמן קצר לאחר המסירה) מהווים רשלנות של הקבלן, גם אם הנזק הוחמר עקב התנהלות הדיירים. #### **ב. דוקטרינת "האשם התורם" ו"חובת הקטנת הנזק"** זהו הציר המרכזי של פסק הדין. הנתבעת טענה לאשם תורם של 90% מצד התובעות. בית המשפט ניתח זאת באמצעות שני מבחנים: 1. **מבחן האדם הסביר (אובייקטיבי):** האם התובעת (בן עבו) נקטה באמצעים סבירים, כגון הגשת תביעה נגד השכנה (ויסגרוס) מוקדם יותר כדי לאפשר את תיקון הנזק? 2. **מבחן האשמה המוסרית (סובייקטיבי):** השוואת מעשי הרשלנות של המזיק אל מול הניזוק. בית המשפט קבע כי למרות שהתובעות הקשו על התיקון (ויסגרוס סירבה לכניסה עקב חוסר אמון; בן עבו השתהתה בתביעת השכנה), האשמה המוסרית של הקבלן גבוהה יותר. נקבע אשם תורם בשיעור של 20% לבן עבו ו-30% לויסגרוס. #### **ג. הפרת צווים שיפוטיים והנחיות מומחה בית המשפט** עיקרון משפטי חשוב שעולה כאן הוא המשמעות של **אי-ציות להנחיות מומחה מטעם בית המשפט**. הנתבעת בחרה על דעת עצמה שלא להחליף צנרת אנכית כפי שהורה המומחה (המהנדס שנהב), בטענה שזו "חריגה מגדר המחלוקת". בית המשפט דחה זאת וקבע כי התנהלות זו היא "עזות מצח" המחמירה את אחריות הקבלן לנזקים שהתגבשו לאחר מכן. ### **3. חידושים משפטיים ויצירתיים** #### **א. העדפת פיצוי כספי על פני "צו עשה" לתיקון (שבירת עקרון הביצוע בעין)** בדיני ליקויי בנייה, זכותו של הקבלן לתקן בעצמו היא כלל יסוד. החידוש כאן הוא **הקביעה כי בנסיבות של אובדן אמון מוחלט ו"סאגה" מתמשכת, אין טעם במתן צו עשה**. בית המשפט קבע כי כפיית המשך היחסים בין הצדדים רק תוליד הליכים נוספים של "ביזיון בית המשפט". לכן, ביהמ"ש בחר בפתרון של פיצוי כספי משמעותי שיאפשר לדיירת לתקן באמצעות קבלן אחר, ובכך "לשים קץ ליחסים". #### **ב. כימות נזק לא ממוני (עגמת נפש) בסטנדרט של נזקי גוף** בית המשפט אימץ גישה חדשנית בכימות הפיצוי על עגמת נפש. במקום חישוב טכני של אחוז מעלות התיקונים, ביהמ"ש ביצע **היקש מעולם נזקי הגוף**. נקבע כי מגורים בדירה רטובה, עובשית ובלתי סבירה במשך שנים, מהווים פגיעה כה קשה ברווחה ובבריאות, המצדיקה פיצוי גלובלי גבוה (160,000 ש"ח לפני ניכוי אשם תורם), הכולל בתוכו גם החזר הוצאות ללא צורך בהצגת קבלות מדויקות על כל נסיעה או שהות במלון. #### **ג. דחיית תביעה שכנגד המבוססת על "כתב ויתור"** הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בטענה שהתובעת חתמה על ויתור תביעות תמורת הנחה ברכישה. בית המשפט חידש בקביעתו כי **כתב ויתור אינו חוסם תביעות בגין ליקויי בנייה ואי-התאמה** (לפי סעיף 26 להסכם המכר ודיני המכר הכלליים), וכי עצם הגשת תביעה שכנגד על בסיס זה, בחלוף 11 שנים, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. ### **4. סיכום ומסקנות** פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לקבלנים המנסים להתיש דיירים באמצעות גרירת הליכים ואי-ציות למומחים. הוא מדגיש כי: 1. **האחריות המקצועית** של הקבלן היא המקור הראשוני לנזק, וקשה יהיה לגלגלה במלואה על הדייר גם אם התנהלותו הייתה בעייתית. 2. **יעילות הדיון** וסופיות הסכסוך גוברים על הזכות הטכנית של הקבלן לבצע תיקונים בעצמו, כאשר האמון הופר ברגל גסה. 3. **עגמת נפש** בגין רטיבות קשה היא נזק ממשי, "קטסטרופלי", שיש לפצות עליו ביד רחבה.