רע"צ 3431-10-16

תקציר

התיק נסוב סביב הבעלות על 25 מקומות חניה וחלוקתם בין הצדדים המעורבים. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע בעבר כי לכונס הנכסים הזכות למכור ולהצמיד את החניות הללו לבעלי הדירות בבניין, במגבלות מסוימות. הן בעלי הדירות והן כונס הנכסים הסכימו כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי משתמעת מהקפדה על חוק התכנון והבנייה ותקנותיו, ובפרט על תקנות ההצמדה. תקנות אלה קובעות כי ניתן להצמיד עד שתי חניות לדירה אחת, אלא אם נקבע אחרת בתקנות או אושר על ידי רשות הרישוי המקומית. החקיקה הראשית, במקרה זה, היא סעיף 158א1 לחוק התכנון והבניה, התומך בהגבלה האמורה. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה פרשנות התקנות וחישוב מספר מקומות החניה שניתן לצרף לדירות המבקש. בבעלות המבקשת היו ארבע יחידות משרדים ושטחים נוספים שאינם משרדיים וטענה כי הם זכאים לה לצרף 12 מקומות חניה. עם זאת, בית המשפט מצא כי המבקשת יכולה להצמיד לנכסיה שמונה מקומות חניה לכל היותר, בהתאם לתקנות. בנוסף, טענה המבקשת כי תוספת לאחרונה של זכויות בנייה בהיקף של 220 מ"ר מזכה אותה בשמונה מקומות חניה נוספים. בית המשפט דחה טענה זו, והסביר כי אישור התוכנית אינו מקנה באופן אוטומטי זכות להצמדת מקומות חניה. היא קבעה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע את מספר הדירות שניתן יהיה להצמיד אליהן מקומות חניה, מה גם שהיחידות לא נבנו ולא נרשמו כדירות. כמו כן, התוכנית החדשה צפויה לתת מענה חניתי לאזורי הבנייה החדשים מבלי לפגוע בצורכי החניה של היחידות הקיימות. בית המשפט התייחס גם לטענת המבקש בדבר אישור רשות הרישוי המקומית להוספת מקומות חניה. המבקש המציא מכתב ממהנדס העיר לפיו לרשות אין התנגדות ל-25 החניות הפרטיות. בית המשפט הבהיר כי הדבר אינו שקול לאישור הנדרש לפי סעיף 158א1 וכי המבקש לא הוכיח את הצורך ביותר משתי חניות לדירה. כמו כן, נדונה סוגיית דמי ההשתתפות בגין אחזקת וניהול החניון. המבקש טען כי הן צריכות להיות מוכרעות על ידי רשם ההוצאה לפועל, בעוד בעלי הדירות טענו כי הדבר מצוי בסמכותו של המפקח על רישום המקרקעין. בית המשפט, מבלי להכריע באופן סופי בנושא, סבר כי ראוי להמתין להחלטת המפקח על רישום המקרקעין, שכבר נתפס בנושא. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמבקש חויב לשאת בהוצאות בעלי הדירות והכונס. בית המשפט הגיע למסקנה כי על הצדדים להישמע להוראות רשם ההוצאה לפועל בנוגע למכירת יתרת החניות.