ת"א 65158-01-19

תקציר

הנתבעים הגישו בקשה לדחות את תביעת התובע לפיצוי בגין רשלנות רפואית משני טעמים: ראשית, כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ושנית, כי היא נעדרת עילה. בטענת התובע נטען כי הנתבעים ביצעו בו ניתוח ניסיוני ללא הסכמתו מדעת, וכתוצאה מכך נגרמו לו מחלת נפש קשה. הניתוח בוצע ב-9 באוקטובר 2007, והתביעה הוגשה ב-27 בינואר 2019 - כמעט 12 שנים לאחר מכן. בפתח דבריו ציין השופט כי בבקשות לדחיית תביעה על יסוד התיישנות, מניחים כי העובדות המוצגות בתביעה נכונות. לאחר מכן נבחנת עילת התביעה, והמועד שבו התגבשה. השופט הסכים עם הנתבעים כי התביעה הוגשה זמן רב לאחר תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לתביעות נזיקין, שהחלה במועד הניתוח. התובעת טענה כי הנתבעים לא העלו את טענת ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה" שלהם, כנדרש בחוק, ובכך ויתרו על זכותם לעשות כן. עם זאת, השופט חלק על כך, וציין כי הנתבעים העלו את הטענה בשלב הפרוצדורלי הראשון בו פנו לבית המשפט על מהות התיק. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי חריג ההתיישנות, כמפורט בסעיף 8, חל במקרה זה. סעיף זה קובע כי אם העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נתגלו עובדות אלה. התובע טען כי נודע לו על הרשלנות והנזק שנגרם לו רק שנים לאחר הניתוח. השופטת ציינה כי מסמך רפואי מפברואר 2009 שצורף לתביעת התובע מצביע על מודעותו לעובדות ולנזק במועד מוקדם יותר. לפיכך, גם אם היה חל החריג, עדיין הוגשה התביעה למעלה מעשר שנים לאחר האירוע ולכן נדחתה מטעמי התיישנות. זאת ועוד, השופטת לא קיבלה את טענת התובעת כי נטל ההוכחה בדבר כלל הגילוי המאוחר צריך להיות על הנתבעים. השופטת הדגישה כי התובע לא תמך את טענתו בחוות דעת רפואית ולכן דחה את הבקשה מחוסר עילה. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת הנתבעים, וקיבל את בקשתם לדחות את התביעה על הסף בעילה של התיישנות. לאור השלב המוקדם של ההליך והתנהלות הנתבעים, החליטה השופטת שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.