ת"א 3226-05-10

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לקבל את הטענות נגד החברה והנתבע הראשון, שהיה ערב לחובות החברה. זאת, משום שלא הייתה מחלוקת על צבירת החוב או על השיעורים, וטענות הנתבעים כי הבנק אחראי לצבירת החוב בשל התנהלותו חסרת תום הלב בכך שהפר את הבטחתו להעמיד מימון לא היו משכנעות. הנתבעים לא הביאו כל ראיה שתתמוך בטענותיהם, והבנק הכחיש את קיום ההבטחות. זאת ועוד, טענות הנתבעים לא היו עקביות, והם לא ניסו לצמצם את הנזק. לפיכך, הנתבעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה, ולא הוכח כי הצטברות החובות וקריסת החברה נגרמו על ידי הבנק. באשר לנתבעת השנייה, קיבל בית המשפט את גרסתה כי הוטעתה לחשוב כי המסמכים עליהם חתמה קשורים למשכנתא על דירת מגוריה, וכי הבנק לא סיפק לה הסברים מספקים על מהות המסמכים. בית המשפט מצא כי על הבנק מוטלת חובה לגלות ולהסביר לה את הפרטים, במיוחד לאור היותה הדיוט בתחום הכלכלי ומצויה במערכת יחסים של שליטה ופחד עם הנתבע הראשון. בית המשפט קבע כי הבנק הפר חובת גילוי זו, ולכן יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע השני, שלא ידע על החברה או על ניהולה. פסק דין זה מחייב את הנתבע הראשון ואת החברה לשלם לבנק ביחד ולחוד 156,365 ₪ בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה ושכר טרחת עורך דין.