עמ"נ 23687-02-13

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב פרשנותה של תקנה הנוגעת לחובתם של מוכרי דירות בישראל לדווח למפקח על פרטי המכירה, כאמור בסעיף 3ה לחוק המכר. התקנה הנדונה, סעיף 2(2) לתקנות המכר (דירות), עניינה הפחתת עיצומים כספיים בגין איחור בדיווח. המערערת טענה כי פרשנותו של המשיב לתקנה שגויה וכי יש להיות זכאי להפחתה גדולה יותר בסנקציה. עם זאת, השופט לא מצא כל הצדקה לטענות המערער. השופט אישר את פרשנות המשיב וועדת הערר, הרואה בדו"ח כיוזמה של המוכר רק אם נעשה לפני כל הודעה או דרישה מהרשויות. הדבר עולה בקנה אחד עם הפרשנות המילולית והתכליתית של התקנה. השופטת הדגישה כי עמדת המשיב במקרה זה היא סבירה ומידתית, שכן הם העניקו לציבור תקופת הסתגלות ואפשרו למוכרים הזדמנות שנייה לדווח ללא קנסות. זאת ועוד, השופטת הסכימה עם טענת המשיב כי הוראת המעבר הנזכרת בתקנה 3 לתקנות ההפחתה חלה על הפרות שבוצעו בתוך 18 חודשים מיום חקיקת סעיף 4ב(א)(1) לחוק, שעניינו הטלת עיצומים כספיים. הואיל והפרותיו של המערער אירעו לאחר תקופה זו, תקנה זו אינה חלה בעניינם. השופטת דחתה גם את הטענה כי המשיב פעל ללא סמכות, שכן החוק הקיים קובע בבירור הטלת סנקציות ללא קשר לחקיקת תקנות ההפחתה. לבסוף, השופט לא מצא עמימות בלשון התקנה שתחייב בירור נוסף, כפי שנטען על ידי המערערת. החלטת ועדת הערר הייתה יסודית ומקצועית, ולפיכך דחתה השופטת את הערעור ואישרה את הסנקציות וההוצאות שהוטלו.