ת"א 5810-08-07

תקציר

זהו סיכום פסק הדין. התובעת, חברה המספקת הלוואות מסחריות, תבעה את הנתבע בגין אי פירעון הלוואה בתוספת ריבית. הנתבע טען כי הסכם ההלוואה, שכלל סעיף לתשלום ריבית, היה מזויף ולכן אינו תקף. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי החתימה על הסכם ההלוואה היא אכן של הנתבע ודחה את טענת הזיוף שלו. הטיעון השני שהציגה ההגנה התבסס על הדין הדתי, האוסר על גביית ריבית על הלוואות. הנתבע טען, כי היתר העסקה, שהיה מאפשר למלווה לגבות ריבית, אינו תקף משום שלא ניתן לו כהעתק, והתובע חשד בדרך כלל בריבית. בית המשפט בחן את חוות הדעת ההלכתיות שהציגו הצדדים ומינה מומחה מטעמו בנושא. בחוות דעת המומחה נקבע כי היתר העסקה תקף וכי הנתבע נדרש לשלם את הריבית. בנוסף, בית המשפט מצא כי טענת הנתבע כי התובע חשד בעניין לא הוכחה. עוד טענה הנתבעת כי התנהלותה של התובעת מוטלת בספק והביאה ראיה לכך שהתובעת ביצעה עסקה נוספת ללא היתר עסקה תקף. בית המשפט בחן את הראיות שהציגו הצדדים בנקודה זו ומצא אותן בלתי משכנעות, בהתחשב בכך שהן מסיחות את הדעת מהסוגיה העיקרית. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת התובע, וקבע כי הנתבע לא העלה טיעונים תקפים כנגד הסכם ההלוואה וחובתו לפרוע את ההלוואה בתוספת ריבית. הנתבע חויב לשלם לתובע את מלוא הסכום הנתבע, כולל ריבית ומע"מ, וכן את הוצאות המשפט של התובע, שהסתכמו ב-100,000 ₪. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות שני הצדדים והעתק ממנו נשלח לבאי כוחם ולמומחה מטעם בית המשפט.