תמ"ש 56471-03-15

תקציר

פסק דין זה דן בשתי טענות שהעלה אב ביחס לבתו, שהיא כיום קטינה, בת 16. התביעה הראשונה הייתה לצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט לחייב, במאסר או בקנס, ביצוע פסק דין קודם שהתייחס לבילוי עם הקטין. התביעה השנייה ביקשה לבטל את תשלומי המזונות, בשל סירובה של הבת לבלות איתו, וכינתה אותה "בן מורד". פסק הדין מפרט את ההיסטוריה הארוכה של ניסיונות להקל על הקשר בין האב לבתו, כולל דיונים רבים, דוחות עובדים סוציאליים והתערבויות טיפוליות, שנמשכו שנים רבות. בית המשפט מכיר במורכבות המצב ובמאמצים שנעשו על ידי שני הצדדים, ומציין כי האם שיתפה פעולה באופן כללי עם ניסיונות הפיוס, תוך הדגשת רצונו הכן של האב לחדש את הקשר. עם זאת, השופט מגיע למסקנה כי היענות לבקשת האב לצו ביזיון בית המשפט לא תועיל ותוביל במקום זאת לניכור נוסף מהקטין. לפיכך, התביעה הראשונה נדחית. באשר לתביעה השנייה, מפנה השופט למספר תקדימים משפטיים המנחים ביטול מזונות ילדים במקרים של ניכור הורי. האחריות לחידוש הקשר מוטלת בראש ובראשונה על האב, והראיות מלמדות כי המצב נובע ממעשיהם של שני ההורים, כאשר מעשיו של האב תורמים לניכור בשנים הראשונות לחייו של הקטין. יתר על כן, אין זה סביר כי האב נקט בכל הפעולות הדרושות לחידוש הקשר, לאחר שפנה לבית המשפט רק שנים רבות לאחר הפרידה. השופטת שוקלת גם את השפעת ביטול המזונות על קיומו הסביר של הקטין, וציינה כי מצבה הכלכלי של האם לא יאפשר לה לתמוך באופן סביר בקטין ללא התשלומים. לפיכך, ביטול מזונות עלול לפגוע בטובת הקטין. בהתחשב בכך שמצבו הכלכלי של האב השתפר לאחרונה, השופט קובע כי שלילת מזונות אינה צודקת. לפיכך, גם התביעה השנייה, לביטול מזונות ילדים, נדחית. השופט מדגיש את חשיבות טובת הקטין ואת הצורך להימנע מפגיעה בו. לאחר ששתי התביעות נדחות, כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו, וניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם, תוך השמטת פרטים מזהים.