דנ"פ 4390/91

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותו וביישומו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], לעניין קבילות דברי שמיעה בבית המשפט. במרכז הפרשה עומדת סוגיית "העד הדומם", עד המסרב להעיד בבית המשפט. בית המשפט התלבט אם עד כזה יכול לקבל את הודעתו במשטרה כראיה לפי סעיף 10א(א) או שמא יש להחיל את סעיף 10א(ב), הדורש הוכחת השפעה פסולה המונעת עדות. דעת הרוב הפכה פסיקה קודמת, וקבעה כי עד אילם המופיע בבית המשפט הוא עדיין עד לפי סעיף 10א(א), המתיר את קבילות אמרתו ללא הוכחת כפייה. עמדה זו מדגישה את הבחינה המהותית של האמירה ביחס לזכויות החקירה הנגדית, המהווה סטייה משמעותית מהכללים המסורתיים האוסרים עדות שמיעה, שמטרתם להבטיח משפט הוגן. הרוב טען לגישה גמישה יותר לקבילות, וציין את הצורך להתאים פרשנויות משפטיות בתגובה להשפעות פליליות על עדים. חוות הדעת החולקת הזהירה מפני התחמקות מחקירה נגדית, אבן יסוד בגילוי האמת במשפטים, מחשש שהדבר יפגע בזכויות הנאשמים. הם העדיפו לשמור על הפסיקה האשכנזית, שדרשה הוכחת כפייה כדי להודות בעדותו של עד אילם, וטענו כי הדבר מאזן טוב יותר בין הגנה על עדים לבין שמירה על סטנדרטים של משפט הוגן. שתי חוות הדעת מתמודדות עם שמירה על הצדק בתוך נופים משפטיים ופליליים מתפתחים, ומשקפות פילוסופיות משפטיות שונות לגבי ראיות והגינות.