תלה"מ 28952-04-19

תקציר

התיק סובב סביב הסדר גירושין של בני זוג, כאשר המחלוקת המרכזית סובבת סביב חלוקת הפנסיה והזכויות הסוציאליות של התובע. התובע, שפרש לגמלאות בשנת 1999, מקבל פנסיה הכוללת הטבות בגין שירות צבאי חובה. הסכם הגירושין משנת 2005 קובע כי שני הצדדים זכאים למחצית מהפנסיה והזכויות הסוציאליות זה של זה. עם זאת, כעת מבקשת התובעת להחריג את החלק מהפנסיה שנצברה במהלך שירות החובה הצבאי של הנתבעת, בו שירתה טרם נישואיהם, בטענה כי טענת הנתבעת לחלק זה אינה תקפה. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי לשונו הברורה של ההסכם מזכה אותה במחצית מכלל הפנסיה של התובעת. השופט פוסק לטובת הנתבע וקובע כי לשון ההסכם היא חד משמעית ואין בה הבחנה בין רכיבי הפנסיה השונים. יתר על כן, השופטת מדגישה כי הצדדים חילקו את כל הזכויות הסוציאליות והרזרבות הכספיות שווה בשווה, דבר המעיד על כוונתם לפצל את כל הנכסים שנרכשו במשותף במהלך נישואיהם. השופטת מדגישה גם את החיים המשותפים הארוכים של הצדדים ואת העובדה שזכאותה של התובעת לגמלה שבמחלוקת התגבשה במהלך נישואיהם. משכך, זכאית הנתבעת לחלקה בפנסיה של התובעת, לרבות החלק המיוחס לשירות צבאי חובה. בנוסף, התייחסה השופטת לסוגיית "תוספת חוסר הקביעות", תוספת המשולמת לחיילי קבע וגמלאי צה"ל. התובע מקבל תוספת זו כחלק מקצבתו, ומאחר ששירותו ב-XXX, המזכה אותו בתוספת זו, בוצע במהלך נישואיו, זכאי הנתבע גם למחצית מסכום זה. עוד מציינת השופטת כי תביעת התובעת מתעכבת באופן משמעותי, והוגשה 14 שנים לאחר הגירושין, ואין כל הצדקה לתקופה ארוכה זו. בסופו של דבר, השופט דוחה את תביעת התובע ומורה לו לשאת בהוצאות הנתבע, תוך קביעת הסכום על 20,000 ₪, שישולם בתוך 30 יום. התובע מוזהר גם מפני ההשלכות של אי תשלום. יש לתת לפסק דין זה, מסכם השופט, יציבות ואמינות, ועל שני הצדדים לדבוק בתנאי הסכם הגירושין שלהם.