ת"א 1942-09-10

תקציר

פסק דין זה דן במערכת היחסים שבין עורך דין חיצוני, עו"ד בת-און, לבין הבנק אותו ייצג. הבנק ועו"ד בת-און לא הצליחו להסכים על תנאי הקשר ביניהם, מה שהוביל לתביעה בה דרש הבנק השבת סכומי כסף מסוימים ועו"ד בת-און תבעה שכנגד שכר טרחה שלא שולם. השאלות המרכזיות בתיק זה היו האם הנוהל הפנימי של הבנק בנושא ניכוי עמלות היה ידוע לעו"ד בת-און, האם עו"ד בית-און ניכתה כספי כינוס נכסים ללא הסכמת הבנק, והאם החלטתה של השופטת גינת גוברת על הנוהל הפנימי של הבנק בנושא העמלות. הראיות הראו כי לבנק היה נוהל פנימי מבוסס, אשר הועבר לעורכי דין חיצוניים, לרבות עו"ד בת-און, בתחילת התקשרותם ולאורך עבודתם. נוהל זה קבע כי על עורכי הדין להעביר את כל כספי הגבייה לבנק ויוכלו לנכות שכר טרחה רק באישור מראש ובכתב. עדי הבנק, לרבות עורכי דין חיצוניים נוספים, אישרו את מודעותם ודבקותם בהליך זה. מנגד, טען עו"ד בת-און כי הבנק הסכים להסכמות וניכויים בעל-פה, אך לא הביא הוכחה מספקת לכך. לפיכך, קיבל בית המשפט את גרסת הבנק והגיע למסקנה כי עו"ד בת-און לא הסכים לנכות כספים מחשבונות כינוס הנכסים. לגבי החלטתה של השופטת גינת, הבהיר בית המשפט כי היא אינה מבטלת את הנוהל הפנימי של הבנק. ההחלטה נגעה לשכר טרחתו של עו"ד בת-און ככונס נכסים בפרשת סלע שולדר ולא התייחסה לתיקים אחרים או להסדר שכר הטרחה הכללי בין הבנק לעו"ד בת-און. בית המשפט בחן כל מקרה שהוזכר בכתבי הטענות וקבע את שכר הטרחה המגיע לעו"ד בת-און. בחלק מהמקרים כבר שולם לעורך הדין שכר הטרחה המוסכם, ולא שולמו סכומים נוספים. במקרים אחרים פסק לו בית המשפט את שכר הטרחה הנקוב בנוהל הפנימי של הבנק או בהתאם להסכמת הבנק. חשוב לציין כי בית המשפט מצא כי עו"ד בת-און לא החזיר לבנק 1,660,541 ש"ח משני תיקי כינוס נכסים, בבילון פרויקטים וש. זוהר אלומיניום. עורך הדין ניכה כספים אלה ללא אישור הבנק וחויב להחזיר סכום זה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה משנת 2010. בסופו של דבר קיבל בית המשפט את טענתו העיקרית של הבנק והורה לעו"ד בת-און להשיב את הסכום האמור. באשר לתביעה שכנגד, קיבל אותה בית המשפט באופן חלקי, וחייב את הבנק לשלם לעו"ד בת-און שכר טרחה מסוים, לרבות שכר טרחה שקבעה השופטת גינת בפרשת סלע שולדר, שכר טרחה בתיקי בבל פרויקטים וש. זוהר אלומיניום על בסיס ההליך הפנימי, שיפוי בפרשת מוסאיוף-צולברג ושכר טרחה בפרשת רויטל מגל. יתר התביעות הנגדיות נדחו. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.