ע"א 980/09

תקציר

המערערים, בני זוג שעברו טיפולי הפריה חוץ גופית, ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי וטענו כי המשיב, הרופא המטפל בהם, התרשל בטיפול בו. בני הזוג פנו למשיב בשנת 1995, בתקווה להיכנס להריון. המשיב ביצע מספר בדיקות וקבע תכנית טיפול. המחזור הראשון של הפריה חוץ גופית לא הצליח. מחזור שני הסתיים בהריון עם שלישייה. המערערת, אחת התאומות שנולדו בטרם עת מהריון זה, סובלת ממומים קשים עקב פגות. פחות משנה לאחר לידת התאומים, האם נכנסה להריון באופן ספונטני, אך ההריון הסתיים בהפלה. בשנת 2002 עבר האב ניתוח במצב שנקרא וריקוצלה, שלאחריו נכנסה האם להריון באופן ספונטני. ילדם השלישי של בני הזוג נולד בריא. בית המשפט המחוזי דחה את מרבית טענות בני הזוג, בקובעו כי המשיב לא התרשל בהחלטותיו הטיפוליות וכי אין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין נזקיו של המערער. עם זאת, נמצא כי המשיב הפר את חובת האוטונומיה שלו כלפי בני הזוג בכך שלא גילה מידע מסוים ולא קיבל הסכמה בכתב מהאב. בית המשפט פסק לבני הזוג פיצוי בסך 150 אלף שקל בגין הפגיעה באוטונומיה שלהם. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, דחה את שני הערעורים, ולא מצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הסכים כי המשיב פגע באוטונומיה של בני הזוג בשלושה מובנים, אך אישר את קביעת הערכאה הנמוכה יותר בדבר היעדר קשר סיבתי בין הפרות אלה לבין נזקו של המערער, הנוגע להולדת הילד. בית המשפט אישר גם את הפיצוי שנפסק בגין הפגיעה באוטונומיה, אך הגדיל את הסכום ל-200 אלף שקל לאב ול-100 אלף שקל לאם, נתון המשקף את חומרת הפגיעה. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של הסכמה מדעת ואת האוטונומיה של המטופלים בקבלת החלטות רפואיות.