ע"א 30103-02-12

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, בנוגע לסיווגה של תאונת דרכים קטלנית שבה מעורב אדם מדוכא עם היסטוריה של ניסיונות התאבדות, כתאונת דרכים או התאבדות. בית המשפט קמא קבע כי מדובר בהתאבדות, והוביל את המל"ל לערער. שופטי הערעור, לאחר שבחנו את חומר הראיות, הגיעו למסקנה כי המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת התאונה במתכוון. הם הדגישו כי חלק מהעדויות היו בגדר עדות שמיעה או ספקולטיביות, והמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לטענות מסוג זה. בנוסף, דנו השופטים בדוקטרינת ההשתק השיפוטי, וטענו כי מאחר שחברות הביטוח הגיעו להסכם פשרה עם התלויים במנוח, המכיר בתאונה כתקפה ומפצה אותם, כעת הם מנועים מלהתכחש לעמדתם הקודמת. אחד השופטים נתן חוות דעת מסכמת, והדגיש כי ההסדר, למרות ניסוחו, לא צריך בהכרח ליצור השתק שיפוטי. שופט אחר הסכים עם התוצאה, אך בחר שלא להכריע בשאלת ההשתק השיפוטי. הערעור התקבל, פסק דינו של בית משפט קמא בוטל, והמשיבים חויבו לפצות את המל"ל, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין.