ת"א 1724/09

תקציר

התובע תובע את הנתבעים, עזבונו ויורשו של א.י. ז"ל, בגין שווי מניות מסוימות שלטענתו הוחזקו עבורו בנאמנות על ידי א.י. הנתבעים מכחישים את קיומה של נאמנות כזו. בית המשפט פוסק לטובת התובעת, וקובע כי אכן התקיימו יחסי אמון תקפים בין א.י לבין התובעת ביחס למניות המדוברות. הראיה המרכזית המובילה למסקנה זו היא מסמך חתום על ידי א.י, שבית המשפט רואה בו אותנטי, ואשר מתווה את תנאי הנאמנות. יתר על כן, בית המשפט קובע כי הנתבעת, בתו של א.י, לא הסכימה לנאמנות, אך הדבר אינו נדרש שכן היא צורפה לחשבון שהחזיק במניות מסיבות טכניות בלבד, ולא החזיקה במניות בחשבון ולא ניהלה את החשבון באופן משמעותי. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבעים כי א.י לא הייתה כשירה להתקשר בהסכם הנאמנות, וקובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בעניין זה. לאחר שביסס את קיומה של הנאמנות, על בית המשפט לקבוע את הסעד המתאים. על פי תנאי הנאמנות, התובע היה אמור לקבל את המניות עם מותו של א.י, וההתחשבנות הייתה אמורה להתבצע לאחר מכירת המניות. לפיכך, דרישת התובעת לקבל את המניות מיד לאחר מותו של א.י. היוותה חריגה מתנאי הנאמנות, אך הכרחית ומובנת בנסיבות העניין. בית המשפט קובע כי המועד המתאים להתחשבנות הוא המועד בו דרש התובע את העברת המניות, ולא מועד פטירתו של א.י., שכן הנתבעים לא ידעו על הנאמנות עד לדרישה זו. בית המשפט קובע כי התובעת לא פעלה בחוסר תום לב בכך שלא דרשה את העברת המניות מוקדם יותר, וכי בכל מקרה, התנהלותם של הנתבעים לאחר מכן – סירובם להכיר בנאמנות ולהעביר את המניות – היא שגרמה לתובע נזק. הנזק שנגרם לתובע מחושב כשווי המניות במועד הגשת התביעה המקורית, בניכוי עלות המניות והריבית על ההלוואה שנלקחה לרכישתן, בהתאם לתנאי הנאמנות. מאחר שהנאשמים לא סיפקו מידע מספק על שיעור הריבית, בית המשפט מעריך אותה ב-4% בשנה. לסיכום, בית המשפט מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 241,484 ₪ וכן הוצאות בסך 30,000 ₪.