ע"א 5757/97

תקציר

במקרה דנן, נפגע המשיב ממנוף שהוצמד למחפר זוחל ונקבע לו נכה 100% לצמיתות. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי המחפר הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וחייב את המבטחת (המערערת) בפיצוי. עם זאת, בערעור התמקד בית המשפט העליון בשאלה האם המחפר אכן כשיר לשמש כ"רכב מנועי". היא הגיעה למסקנה כי המחפר אינו מתאים להגדרה המשפטית, שכן תפקידו העיקרי אינו תחבורה בכביש והוא הועבר על ידי כלי רכב אחרים. למרות זאת, בית המשפט הטיל על המבטחת את האחריות על פי הפוליסה שהונפקה בשל הסכמים חוזיים מכללא. ההיגיון נשען על ההנחה ששני הצדדים קיבלו את תנאי הכיסוי הביטוחי מתוך הבנה הדדית, וראו במחפר רכב מנועי לצרכים חוזיים. לפיכך, המבטחת חויבה בפיצוי, תוך דחיית טענות לכיסוי מותנה. חיוב זה נומק עוד יותר על ידי שילוב תנאי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים בפוליסה, המשקפים הסכמה למתן כיסוי כאילו היה רכב מנועי ללא קשר למעמדו המשפטי בפועל. בית המשפט חיזק את החלטתו בעניין עקרונות דיני החוזים, תוך הדגשת חובת המבטח לבטא כל הגבלה על אחריות במונחים ברורים במסגרת הפוליסה. אשר על כן, הערעור נדחה, תוך שמירה על חובת המבטחת לפצות את המשיב תוך בירור היבטים פרוצדורליים ביחס לתביעות צד ג' וחיזוק חשיבותם של תנאים חוזיים מפורשים.