ת"א 23713-09-19

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך נדל"ן מורכב משנת 2007 בין משפחת ארז (התובעים) לבין משפחת גזיאל, והחברות הקשורות אליהן (הנתבעות). התובעים, במקור יהושע ארז (שנפטר במהלך ההליך) ואהובה ארז, התקשרו עם חברת גזיאל אנד סאנס בעסקת מקרקעין בנתניה, בתקווה לקבל דירה בתמורה. אלא שההסכם הראשוני נפל בשל בעיות כלכליות וניהול כושל של משפחת גזיאל, שהובילו לכך שהתובעים לא קיבלו את הדירה המובטחת ולא קיבלו פיצוי כספי. בהמשך נערכו הסכמים שונים בשנים 2010 ו-2012, המאשרים מחדש את החובה לספק לתובעים דירה, אך גם הסכמים אלה הופרו. הנתבעים נמנעו באופן עקבי מלספק כל נכס חלופי או פיצוי שהובטח, והותירו את התובעים בשכירות ללא בעלות. בית המשפט מצא כי ההסכמים השונים מהווים חוזים משפטיים מחייבים, כאשר הנתבעים אחראים להפרה ומרמה, ובפרט הצביע על מעורבותם האישית של רוברט ויניב גזיאל, ועל אי מילוי התחייבויותיהם החוזיות. הנתבעים נמצאו אחראים להטעיית התובעים ולאי מסירת דירה למרות שקיבלו תשלום. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הטענה כי ההסכמים אינם ניתנים לאכיפה, וקבע כי התובעים נמנעו באופן מטעה מרכישת נכס אחר עם עליית מחירי הנדל"ן. בעוד שהתובעים ביקשו תחילה אכיפה, בית המשפט קבע כי הדבר אינו ישים, ובמקום זאת פסק פיצוי כספי משמעותי בגין ההפרה – המשקף את השווי המוערך הנוכחי של דירה מקבילה, בסך של קרוב ל-3 מיליון שקל. בית המשפט גם הורה לנתבעים לכסות הוצאות משפטיות משמעותיות, והדגיש את החשיבות של הקפדה על הגנות סטטוטוריות בעסקאות נדל"ן כדי להקל על סכסוכים כאלה. בינתיים, התביעה נגד נתבע חמישי נדחתה בעילות משפטיות, לרבות הפרדת האחריות התאגידית.