ע"פ 3915/15

תקציר

בית המשפט דן במסגרת הנורמטיבית של דיני ההסגרה, שמטרתם לאזן בין האינטרס הציבורי במאבק בפשיעה חוצת גבולות לבין זכותו של הפרט שהסגרתו מבוקשת לחירות. מותר להסגיר אדם מישראל אם עבר "עבירת הסגרה", המוגדרת כעבירה שהעונש עליה הוא שנת מאסר לפחות אם תבוצע בישראל, ואם קיים הסכם הסגרה בין ישראל למדינה המבקשת. בית המשפט מציין כי החוק קובע גם הגבלות במקומות שבהם לא ניתן להתיר הסגרה, לרבות אם הדבר יפגע בתקנת הציבור או באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל. במקרה הנוכחי, אין חולק כי מתקיימים התנאים המוקדמים להסגרה לגרמניה. עם זאת, המערערת טענה כי חל שיהוי מופרז בהליכי ההסגרה, אשר יהפוך את הסגרתה לנוגדת את תקנת הציבור. בית המשפט בוחן פסיקות קודמות בנושא זה וקובע כי יש לשקול את משך השיהוי לצד מורכבות ההליך, נסיבות המקרה, אשמת הרשויות והמבוקש, ההשפעה על יכולתו של האדם להתגונן והאם השיהוי הופך את ההסגרה לבלתי צודקת. בית המשפט מוצא כי אמנם היה שיהוי משמעותי של 9 שנים בעניינו של המערער, אך מדובר בהליך מורכב הדורש שיתוף פעולה בין-מדינתי. עוד צוין כי במקרים דומים היו עיכובים ארוכים יותר מבלי שסורבו ההסגרות. באשר לנסיבות השיהוי, מקבל בית המשפט כי המערער נמלט מן הצדק בגרמניה וכי חלק ניכר מהעיכוב נבע מהתאמת הראיות לדרישות הדין הישראלי. בית המשפט אינו סבור כי השיהוי פגע ביכולתה של המערערת להתגונן, והוא סמוך ובטוח כי בית המשפט הגרמני יוכל להתמודד עם קשיים ראייתיים. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי ההסגרה תוביל לתוצאה בלתי צודקת, ומציין כי בריחה מן הצדק אפשרה למערער לחיות חיים תקינים בישראל. לבסוף, בית המשפט דן ודוחה את טענת המערערת כי החוק הגרמני עשוי שלא להכיר בתקופת מעצר הבית שלה כימי מעצר, וקובע כי מדובר בעניינים שעל בית המשפט הגרמני להכריע. השופט מזוז מסכים עם דעתו של השופט פוגלמן ומדגיש כי תקנת הציבור בישראל מחייבת העמדה לדין של עבריינים וכי אסור שהמדינה תהפוך עבורם למקלט. השופט מזוז מוסיף כי טענות בדבר פגיעה בתקנת הציבור מחמת שיהוי צריכות להתקבל רק במקרים חריגים, ולא ניתן לגמול על ניסיונו של המערער להתחמק מן הצדק. גם השופט שהם מסכים עם דעתו והערותיו של השופט פוגלמן. הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט המחוזי להכריז על המערער כבר הסגרה לגרמניה מתקבלת.