ת"א 1870-06-11

תקציר

התיק סובב סביב עסקאות סותרות הנוגעות לאותו נכס. המבקש, פלמוני, התקשר בהסכם עם המשיב, דוד, לרכישת חלקים בנכס בבעלות אמו של דוד. הסכם זה היה תלוי באירוע חיצוני - רישום הנכס על שמו של דוד בלשכת רישום המקרקעין. בטרם התקיים תנאי זה, הגיע דוד להסכם פשרה עם צדדים אחרים (המשיבים 2 עד 4) למכירת אותן זכויות במקרקעין להם. בית המשפט קובע תחילה כי תביעתה של פלמוני אינה חסומה תחת השתק, שכן היא לא הייתה צד להליכים שבהם קיבל הסכם הפשרה תוקף. לאחר מכן היא בוחנת את טיבם של ההסכמים ומוצאת כי ההסכם של פלמוני עם דוד היה חוזה תקף ומחייב, בעוד שהסכם הפשרה לא היה עסקה בתום לב, שכן המשיבים 2 עד 4 היו מודעים להסכם הקודם של פלמוני עם דוד. זאת ועוד, הסכם הפשרה לא הסתיים ברישום, ובית המשפט דוחה את הטענות כי יש לראות בו כמי שעשה כן. השופטת מבקרת את התנהלותו של דוד, מתארת אותה כחוסר תום לב קיצוני, ומציינת כי פלמוני פעלה בהתאם להוראות ההסכם שלה עם דוד. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי סעיף 7(ד) לחוק הירושה הופך את ההסכם בין פלמוני לדוד לחסר תוקף, ומפרש אותו אחרת. בהסתמך על סעיף 9 לחוק המקרקעין, קובע בית המשפט כי זכויותיו של פלמוני עדיפות על אלה של המשיבים 2 עד 4, שכן עסקתם לא נעשתה בתום לב, והיא לא הסתיימה ברישום. השופט דן גם בתחולתו של סעיף 113 לחוק הירושה, המקנה ליורשים עדיפות ברכישת נכסים או נכסים שאינם ניתנים לחלוקה, אשר יאבדו ערך משמעותי בעת החלוקה, ומגיע למסקנה כי יש לבחון סוגיה זו בבית המשפט לענייני משפחה, שם ייקבעו זכויות הצדדים בנכס בעקבות פסק הדין. לסיכום, בית המשפט נעתר לבקשתה הראשונה של פלמוני, ומצהיר כי ההסכם שלה עם דוד גובר על הסכם הפשרה. בכך מבוטל הסכם הפשרה, והצדדים ישובו לבית המשפט לענייני משפחה לבירור זכויותיהם בנכס. דוד חויב לשלם את הוצאותיה של פלמוני ואת שכר טרחת עורך דינה, ואילו המשיבים 2 עד 4 יכסו יחד חלק מהוצאותיה ושכר טרחתה.